"לפני שהגעתי למשפחה המארחת, חשבתי שכל ההורים רבים. הייתה לי מחשבה מאוד שלילית על חיי משפחה, ופתאום נחשפתי למשהו שמאוד השפיע עליי. פתאום יש לך פינה משלך. אתה יודע, שכמו שכולם, בימי חמישי יש לך בית להגיע אליו ואתה לא צריך להישאר בפנימייה ולאכול שימורים. אלו הדברים הכי רגילים, אבל בעצם לי לא היה אותם. סוף סוף הייתי במצב שיש לי לאן ללכת בסוף השבוע".
(דיאנה, בת 19)
בעוד שעבור חלקנו ארוחת חג משפחתית היא דבר טריוויאלי, יש מי שעבורם היא לא משהו שהם רגילים אליו. הכתבה הבאה היא לא מסוג הכתבות שנועדו לשכנע אתכם לתרום כמה שקלים לחבילת מזון. היא אמורה לשכנע אתכם לאמץ בן או בת נוער, בעיקר לארוחות חג וארוחות שישי. גם בחג הזה, כמו בחגים קודמים וגם בסופי שבוע, מאות משפחות הפועלות במסגרת עמותת "ילדים בסיכוי" יארחו נערים ונערות ממשפחות במצוקה. בין היתר, יארחו שתי משפחות מכוכב יאיר ומירוחם את הילדים שאימצו, ילדים חסרי עורף משפחתי הגדלים בפנימיות. הרעיון פשוט: אם הן יעניקו להם חוויה משפחתית אמיתית, אולי מצבם ישתפר. השמות בדויים, אך הסיפורים אמיתיים בהחלט.
"כשאין לך בית, אתה אבוד"
על התרומה האדירה שיש לעניין הזה יכולה לספר דיאנה שמצוטטת למעלה. דיאנה היא בחורה בת 19 שמתגייסת בקרוב לצה"ל והייתה אצל משפחה מארחת מספר שנים. תשמעו אותה, ותבינו איזה שינוי אתם יכולים לעשות. "עליתי לארץ בגיל 5 בעקבות הגירושין של ההורים שלי. יש לי שני אחים גדולים שנשארו ברוסיה עם אבא שלי. אמא שלי, אחותי התאומה ואני עלינו לארץ עם סבתא שלי", היא מתחילה לשחזר את הסיפור שלה.
"אמא שלי נכנסה למערכת יחסים עם בן זוג שאחותי ואני לא הסתדרנו איתו. היה לו קשה לקבל את זה שאנחנו לא הבנות שלו, אבל גרות איתו בבית. בכיתה ט' עברנו לפנימייה, ועם הזמן היו לי הרבה קונפליקטים עם אמא שלי והתחלתי לאבד איתה כל קשר. היו שבתות שיצאנו הביתה מהפנימייה, אבל לי לא היה לאן ללכת, ולא תמיד הייתי יכולה להישאר בפנימייה".
ומה עושה נערה בת קצת יותר מ-16 (באותו הזמן), שאין לה לאן ללכת? "העובדת הסוציאלית בפנימייה דיברה איתי על משפחה מארחת. בהתחלה מאוד התנגדתי", היא מספרת. "הייתי גם יחסית גדולה. בגיל הזה להיכנס פתאום למשפחה זרה ולהגיד 'שלום, אין לי הורים', זה לא דבר טבעי. היה לי מאוד קשה, אבל בסוף המדריכים שלי בפנימייה שכנעו אותי".
ואז, היא אומרת, חייה השתנו. "בהתחלה תכננתי פשוט להגיד למדריכים שהנה ניסיתי, ולא הצליח. אבל בסוף נכנסתי אליהם, והיום אני ממש שמחה שהכרתי אותם. נשארתי אצלם עד שסיימתי את הלימודים. הייתי אצלם בחגים ושבתות. זוג מקסים. אתה יודע שאתה לא מגיע למצבים האלה שאין לך מקום. הם פינו לי חדר, ועד היום הוא שלי, עם כל הבגדים וארון גדול. הם נתנו לי הרגשה של בית, ותחושה שבאמת אם אני צריכה משהו, נתקעת, הם תמיד פה בשבילי. זה עושה טוב על הלב. אחרי הרבה זמן שאתה לא עושה חגים עם משפחה, פתאום לבוא ולהכיר משפחה שעושה זאת – זה משנה אותך".
אצלך בבית לא היו ארוחות חג?
"לא, כי אמא שלי ובן הזוג שלה לא הסתדרו בכלל. יש להם מערכת יחסים לא בריאה. עד שהגעתי למשפחה המארחת ראיתי רק משפחות מתפרקות ורבות. לא ראיתי בעיניים חיוביות משפחה וזוגיות. פתאום ראיתי את התקשורת במשפחה המארחת, את כל האכפתיות. ראיתי שיש משהו אחר".
"זאת הרגשה שקשה לתאר אותה במילים", היא מוסיפה בהתרגשות. "אני עד היום לא יודעת איך להודות להם על מה שהם עשו לי. לא אמצא את המילים לבוא ולתאר להם כמה אני מודה להם על הכל וכמה אני מעריכה את זה. בית זה הדבר הכי בסיסי, וכשאין לך בית אז אתה לא מוצא את עצמך. במיוחד שאתה ילד, אתה צריך ללמוד, אתה צריך שגרה. אני יודעת במאה אחוז שכשאגדל גם אארח ואולי אאמץ".
"הוא מתנה, אנחנו לומדים ממנו בכל יום"
עמותת "ילדים בסיכוי – המועצה לילד החוסה", מפעילה תכניות רבות למען ילדים ללא עורף משפחתי החיים בפנימיות, ו"משפחות מארחות" הוא פרויקט הדגל שלה אותו היא מרחיבה בימים אלה. התכנית הייחודית נועדה לאפשר לילדים חסרי עורף משפחתי, הגדלים בפנימיות, לחוות חיים של משפחה נורמטיבית. מדובר בילדים ששהות בבית הוריהם מסכנת את שלומם, שמשפחתם איננה מתפקדת או שהתייתמו מהוריהם. המשפחות המתנדבות מארחות ברציפות ולאורך זמן את אותו הילד או הילדה, בדרך כלל בכל סוף שבוע שני, ובחלק מהחגים והחופשות.
בני הנוער המתארחים בפרויקט מקבלים הרבה, אין ספק, אך כך גם המשפחות המארחות. ג'ני מכוכב יאיר נכנסה לפרויקט הזה לגמרי במקרה, והיא מספרת שזה אחד הדברים הטובים שקרו לה בחיים. ג'ני, אם לארבעה ילדים בין הגילאים 17-25, אימצה עם בעלה לפני שלוש שנים את א', נער בן 14. "עליתי לארץ לבד בגיל 30 מדרום אפריקה", היא מסבירה מדוע החליטה לאמץ. "ההורים שלי מאוד תמכו בי ובהחלטה שלי לעלות ללמוד בישראל. בעלי עלה מצרפת, גם לבד, ולשנינו אין כאן משפחה ואנחנו מודעים עד כמה קשה להיות בחגים לבד ללא אף אחד ליד. רצינו לתת לנער שאימצנו תחושה טובה, חום של משפחה ותמיכה. קשה לי מאוד לחשוב שילדים נשארים לבד בפנימייה בחגים ובשבתות כי אין להם לאן ללכת".
היא ובעלה מארחים את א' בכל שבת, לעיתים גם באמצע השבוע ובחופשות ובחגים. "בראש השנה זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא ישן אצלנו, ומאז הוא העביר כאן כל שבת וכל חופש", היא אומרת. "מדובר בתהליך ארוך בו הקשר והאמון נבנים. התהליך מאוד אישי לילד ולמשפחה. מאחר שאני מורה ישר הבחנתי שיש לו פערים בלימודים.
"בכיתה ט' הוא החליט להפסיק ללמוד והלך למסלול עיצוב שיער. כעבור זמן במסגרת פרויקט בבית הספר של אחריות אישית הוא התקבל להתנדב במד"א. זה היה מאוד מרגש, כי זה מאוד נדיר שמבית הספר שלו מקבלים להתנדבות כזאת. הוא לקח את זה מאוד ברצינות, השקיע והתמיד. עם הזמן הוא החליט לגשת לבגרויות, והשנה הוא עשה חלק מהן וקיבל ציונים מאוד יפים – 80 ו-90 במקצועות כמו פיזיקה ומתמטיקה. הוא החליט כבר שהוא רוצה להיות פרמדיק בצבא. הוא ילד מאוד מוכשר וגם כותב שירים. לא היה לו איך להוציא את זה אם לא הייתה לו אווירה תומכת ומקום רגשי להיות בו. הוא לפעמים אומר לי שהוא מודה לאלוהים שהוא מצא אותנו. מבחינתי, הוא מתנה. אני לומדת ממנו כל הזמן. הוא רק בן 17 אבל עם כל הדברים הקשים שעבר בחיים שלו הוא יודע הרבה על החיים".
המשפחה אפילו בנתה בשבילו עוד חדר שיהיה לו מקום משלו כשהוא מגיע אליה. "החדר הוא מקום מאוד חשוב. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיה לו חדר, מקום אליו אפשר להביא חברים. היו מגיעים אליו חברים מהפנימייה שגם היו ישנים בשבתות. עם הזמן הוא התחבר עם ילדים מהיישוב ונסע איתם לאילת. יש לו פוטנציאל עצום שלא היה בא לידי ביטוי אם הוא לא היה מגיע למקום משלו, עם חום, תמיכה ואהבה. אני בוכה הרבה, אך לא מעצב אלא משמחה".
"אני אוהב אותה כמו שאני אוהב את בנותיי"
גם במקרה של אבינועם ושיקמה, יועץ הנדסי וגננת שגרים בירוחם למעלה מ-20 שנה, הייתה הצלחה לא מבוטלת. גם הם הורים לארבעה ילדים, והם אימצו את ב' כשהייתה בת 17 (כיום היא בת 20), לאחר שעברה לא מעט טראומות בחייה.
"היא חדרה לליבנו ולליבי ואני אוהב אותה, ממש כמו שאני אוהב את הבנות שלי", מספר אבינועם. "מבחינת הבנות היא אחותן לכל דבר, שותפה לכל האירועים, נמצאת בכל החתונות, וגם במשפחה המורחבת כולם מאוד אוהבים אותה".
אבינועם מספר שכיום היא עושה שירות לאומי. "היא עלתה לגמרי על דרך המלך", הוא אומר. "אנחנו המקום אליו היא יכולה לברוח כשהיא עושה שטויות. אנחנו העוגן שלה ומקבלים אותה כמו שהיא, כמו שהורים אמורים לקבל את ילדיהם, למרות שאנחנו לא ההורים שלה".
"אנחנו מאמינים כי בחום ובאהבה, בקשר המיטיב הנרקם בתהליך ארוך בין הילד למשפחה המארחת טמון הסיכוי לשנות לילד את חוויות המציאות בהווה ובעתיד", אומרת ראש תחום ההתנדבות בעמותה, איה גליקמן. "ברוב המקרים מדובר על אירוח של ילדים בגילאים 10-16, גילאים משמעותיים לבניית קשר מיטיב של ילד למבוגר נורמטיבי. התפקיד שלנו, באמצעות העובד הסוציאלי של הילד, הוא לתאם ציפיות בין הילד למשפחה ובין המשפחה לילד ולאפשר את הפיכתו של חלום המשפחה למציאות".
כאמור, בימים אלו מרחיבה העמותה את הפרויקט. משפחות המעוניינות להצטרף למערך "משפחות מארחות" יכולות לפנות אל לאיה גליקמן, 03-6475075 שלוחה 221, באתר העמותה www.yeladim.org.il או במייל hitnadvut@yeladim.org.il.