בתקופת גיל ההתבגרות הורים רבים מרגישים שהם מאבדים את האחיזה והשליטה בילדים, ובייחוד במתבגרים. האמת לאמיתה היא ששליטה הורית היא אשליה. גם כשהם קטנים אין לנו שליטה מלאה. זוכרים את הניסיונות להרדים אותם כשהיו תינוקות? זה לא תמיד הסתדר כמו שרצינו. בתקופה המורכבת שעוברת עלינו, כשהחיים המשפחתיים בהרבה בתים הם סיר לחץ, כשהדאגות הכלכליות מאיימות, כשהחשש מכרסם, תחושת חוסר השליטה של ההורים מתעצמת. הילדים, שגם הם מבולבלים ומוטרדים מהמצב, רוצים קצת לפרוק עול. מועקת הקורונה מערערת גם אותם ומוסיפה מימד חדש לרכבת ההרים של גיל ההתבגרות. לך תציב גבולות כשזה המצב.
איך בונים סמכות הורית בתקופה כל כך מאתגרת?
מאחורי הפוזה של "אני ממש לא צריך אותך ואתה לא תגיד לי מה לעשות" מתחבאים ילדים מהוססים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים שהם, שמאד זקוקים לתמיכה שלנו, לעצה וכן, כן, גם לגבול שנציב להם, בעיקר עכשיו. הם זקוקים למישהו שאפשר לסמוך עליו. לא סתם יש שורש משותף למילים סמכות ולסמוך. העניין הוא שהגבול בין נוכחות הורית בוטחת ונחושה לבין הורות שתלטנית ופולשנית שמזמנת לחיי המשפחה מאבקי כוח מתישים, שמעכירים את היחסים עם ורק מגדילים את הניכור והמרחק, הוא דק ועדין.
איך עושים את זה נכון? ועוד עכשיו, כשאנחנו כל כך במתח?
הבשורות הטובות הן שאפשר בהחלט! אבל צריך לזכור שזה טריקי ומורכב, שאנחנו לומדים תוך כדי הליכה, נופלים וקמים, טועים ומתקנים. הבשורות הפחות טובות (עבור חלק מההורים) הן שאנחנו צריכים לוותר על השליטה, או, ליתר דיוק, פנטזיית השליטה. ננשום עמוק, נסמוך עליהם ונשחרר קצת את הכבל הדמיוני שבו אנחנו קושרים אותם אלינו.
הילדים שלנו זקוקים לכך שיעמוד מולם הורה שמאמין בסמכותו ההורית, נוכח ומשמעותי. עם זאת, המתבגרים צריכים מישהו שיכיל אותם, על כל התהפוכות הרגשיות והמצוקות שהם חווים בתקופה המטלטלת הזאת בחייהם, מישהו שיקשיב להם ויידע לעודדם. האיזון היא מילת המפתח: אנחנו רוצים להיות הורים נוכחים-קשובים, שיודעים לבטא את עמדותיהם ודעתם ומניחים שהמלצותיהם יילקחו בחשבון, לעתים במחיר התרסה מתקבלת על הדעת.
במציאות חיינו יש אינספור גווני אפור
זוג הורים אותם אני מלווה מוטרד מכך שבנם בן ה- 17 יוצא לבלות עם חבריו לעתים קרובות למרות סכנת ההידבקות בנגיף הקורונה והם לא בטוחים שהוא וחבריו מקפידים על עטית מסיכה ושמירת מרחק. יש הרבה ויכוחים סביב הנושא וזה מעכיר את היחסים. טוב שההורים יביעו את דעתם ויבטאו את עמדתם וחשוב שהמתבגר ישמע את מה שיש להם לומר, אבל סביר להניח שזה לא יימנע את יציאתו לבילויים ולא בהכרח יגרום לו להקפיד יותר על עטית מסיכה ושמירת מרחק. יעצתי להורים שימשיכו להיות ברורים באמירתם ועם זאת, שיפסיקו לשאול, לחקור, לחפש אותו. זה מרחיק אותו מהם ומחבל ביחסים.
לסיכום, המשימה של סמכות הורית בכלל ובתקופת הקורונה בפרט היא מורכבת ומאתגרת במיוחד ואין פתרונות קסם. במציאות חיינו יש אינספור גווני אפור, אין שחור ולבן. נצטרך לגלות גמישות, יצירתיות, אופטימיות, לגייס הומור, לסמוך על עצמנו ועליהם.
יעל אבני היא מנחת הורים ומדריכת זוגות והורים מוסמכת בקהילת SomeBuddyTherapy, פלטפורמה המסייעת לאנשים למצוא את התמיכה הנפשית והרגשית מהמטפל המתאים ביותר עבורם