תחשבו על זה רגע, אם חבר טוב משתף אתכם במשהו שקרה לו, איך זה גורם לכם להרגיש? הוא בחר לשתף אותי כי הוא יכול לסמוך עליי, הוא יודע שאני אקשיב לו, אשמור את סודו, אתן לו עצה טובה... כלומר, כשמישהו משתף אותנו זה גורם לנו הרגשה טובה מאוד! אם כך, תחשבו איך הילדים שלכם ירגישו אם תשתפו אותם? בדיוק ככה. ומי לא רוצה לתת לילדים שלו הרגשה טובה כל כך?
למה אנחנו לא משתפים אותם?
מדוע אנחנו לא ממהרים לשתף ילדים במה שעובר עלינו? אנחנו חושבים שזה לא מעניין אותם או שזה לא לגילם, אנחנו תוהים מה הם כבר יוכלו לייעץ לנו בעניין. ובכלל, נדמה שעומס מטלות היומיום מרחיק אותנו משיחות מעמיקות עם הילדים שלנו וגורם לנו להתרכז בתקתוק המשימות...
למה הם לא משתפים אותנו?
הורים רבים מתלוננים שהילדים לא משתפים אותם באיך שעבר עליהם היום, כשהם שואלים הילדים עונים איפשהו בסקאלה של באסה-סבבה, בין בסדר לכיף. תשובה של מילה אחת שמסכמת (בעיניהם) הכל, ואינה אומרת (להורים) דבר. תזכרו שילדים לומדים הרבה יותר ממה שאנחנו עושים, מאשר ממה שאנחנו רק אומרים. בשתי מילים: דוגמה אישית. בעשר מילים: רוצים שהילדים שלכם ילמדו לשתף? שתפו אותם במה שעובר עליכם.
במה אפשר לשתף ילדים?
השיתוף ייעשה על פי גילם כמובן. ילד בגיל הגן אפשר לשתף איזו חברה פגשתי היום, מה אכלתי לצהריים, איזה שיר שמעתי בדרך; ועם ילדים בית הספר אפשר להעמיק עוד יותר. נשתף את הילדים בעולם שלנו בכל הרבדים, לא רק מה קרה לנו או מה עשינו, אלא גם מה חשבנו ומה הרגשנו במצבים שונים. זאת כדי לתת להם הצצה לעולם המבוגרים, שגם בו יש מחשבות ורגשות שונים, ולתת להם להבין שגם ההורים שלהם לפעמים נבהלים (שחתך אותי רכב בצומת), לפעמים מתוסכלים (שלא הצלחתי לפתור את הבעיה בעבודה), עצובים, כועסים, מתלהבים ועוד ועוד. נשתף ילדים גם בסדר היום והשבוע ובתוכניות המשפחתיות. ילדים אוהבים לדעת מה צפוי, הידע נותן להם רוגע, ובנוסף השיתוף מפחית התנגדויות ברגע האמת ("לא רוצה לבוא, קבעתי עם חברים").
במה לא נשתף ילדים?
לא נשתף ילדים צעירים בחדשות. נכון שאנחנו רוצים להישאר מעודכנים, אבל רצוי לעשות זאת בנייד שלנו ופחות במרחב הציבורי של הבית. ילדים יכולים לקחת דברים אישית ולהיבהל (שמה שקרה לאותה משפחה בטלוויזיה יקרה גם לנו); גם לא נשתף ילדים במריבות בינינו ההורים או בינינו לבין קרובי משפחה אחרים, בוודאי לא נדרוש מהם לקחת צד. יש הורים שבילדותם הרגישו שמשתפים אותם יותר מדי בדברים שילדים לא צריכים לדעת, ובחוויה שלהם זו הייתה מעמסה גדולה מדי, ועל כן הם נמנעים מלשתף את הילדים בכלל. חשוב לשים לב אם זה המקרה וכן להתאמן בשיתוף בדברים יומיומיים במטרה לאמץ את מיומנויות התקשורת החיובית החשובה הזו, ולהקנות אותה לילדים.
ומה אם הילד לא משתף?
חשוב לשים לב שאנחנו לא משתפים כמניפולציה לכך שהילד ישתף. אנחנו מלמדים מיומנות חיים. אנחנו מאמינים שכאשר אנחנו נשתף - הילד ילמד לשתף. אבל לא כל הילדים פתוחים ורוצים לשתף באותה מידה – יש ילדים שמגיעים הביתה ו"שופכים" את כל חוויות היום, ויש שמפטירים "היה בסדר" והולכים לחדר.
חשוב לזכור שילדים חיים בכאן ועכשיו. אנחנו כמבוגרים עסוקים במה שהיה ובמה שיהיה, אך הילדים חיים את הרגע. לכן בשבע בערב לשאול אותם על מה למדו בבוקר - זה לא שהם לא זוכרים, זה באמת לא מעניין אותם כרגע בין המלפפון לחביתה.
יש גם ילדים שחווים את השאלות שלנו בצורת חקירה ולכן ננעלים; יש ילדים שחוששים מתגובה ביקורתית שחוו בשיתוף קודם (למה אמרת לו? ולמה לא פנית למורה?) ולכן יימנעו מלשתף. לכן חשוב שנשמור על הקשבה נקייה, אמפתית ומכילה – עם שתי האוזניים ובעיקר עם הלב (זה נשמע בערך כך: "כן... אממ... אני מבינה... באמת?.. יפה...")
דרך מהנה לשוחח עם הילדים היא באמצעות קלפים לשיחה משפחתית. ערכות קלפים שונות מציעות דרך משחקית מהנה להגיע אל לב הילדים בעזרת שאלות ספציפיות על מחשבות ורגשות לאורך היום (מי הצחיק אותך אותך? למי עזרת היום? מה שעמם אותך במיוחד?). מאחר שזה משחק, השיתוף נעשה תור-תור (פעם הילד שואל את ההורה ופעם ההורה את הילד). זו דרך שמסקרנת, מדרבנת וממיסה התנגדויות, מאחר שהיא גם מצמצמת את הביקורת מצד ההורה.
את קלפי "זה היום שלי" פיתחנו ענת גזית (מנחת קבוצות ויועצת חינוכית) ואני בדיוק מהצורך הזה. כמנחות הורים אנחנו מייעצות להורים לעשות שיחה משפחתית, זמן איכות עם הילדים – ולא תמיד ההורים יודעים איך לנהל את השיחה הזו, שהופכת מהר מאוד למונולוג (של ההורה) אל מול הילד שעושה לו "מיוט". קלפי "זה היום שלי" מאפשרים היכרות מעמיקה, שיתוף במקרים שקרו לי היום והתכווננות ליום הבא בצורה מיטבית. השיתוף מאפשר לנו להכיר את עולמו של הילד ומה שעובר עליו ולהפך, ובעיקר מאפשר לילד לראות בנו אוזן קשבת, כתף תומכת ומישהו שתמיד יהיה בעדו.
הכותבת היא רוני לנגרמן-זיו, מדריכת הורים, מכון אדלר