שוחרי קולנוע מסביב לעולם כבר מהמרים מספר חודשים על הזוכים הגדולים בפרסי האוסקר שמתקרבים והולכים. עבור מגי סטורינו ובני משפחתה, מדובר בעונת החגים הגדולה מכל. סטורינו, אמא לשלוש, הפכה כבר מזה כמה שנים לספקית תוכן טרום-אוסקר קבועה בכלי התקשורת מסביב לעולם עם סדרת התצלומים המתוקים שלה המשחזרים סצינות מתוך הסרטים המתמודדים בתחרות. עכשיו היא חוזרת עם חמשת השחזורים המתוקים בהם נכנסות בנותיה לתפקידי הדמויות הראשיות, ומתמודדת עם אתגרים צילומיים כמו ׳האיש שנולד מחדש׳ ו׳לבד על מאדים׳, אותם פתרה בחן.

בסדרת התמונות של השנה, מתוך הפרוייקט המתמשך ׳אל תקרא לי אוסקר׳, מופיעות הבנות סופיה בת החמש וסיידי בת השלוש, וגם התינוקת סלואן, בת שמונה חודשים בלבד, מבליחה בהופעת בכורה. ״אנחנו משקיעות המון מחשבה בכל תמונה״, אומרת סטורינו. ״כשמגיע הרגע לצילום עצמו כולם כבר ממש נרגשים. אפילו מי שלא מצולמת בתמונה מסויימת, תמיד עוזרת ונמצאת בסביבה. בעלי גם תמיד עוזר לנו, ובמקרה של ׳מכונת הכסף׳, התפקיד שלו היה לוודא שסלואן לא תלעס את מגדל הקוביות שבנינו״.

A photo posted by Don't Call Me Oscar (@dontcallmeoscar) on


ההשראה לפרוייקט הגיעה לפני מספר שנים בעקבות אחותה, מארני האנל, עיתונאית שמסקרת את האוסקר עבור מגזין וניטי פייר. ״החלטתי לשלוח לאחותי תמונה של סופיה לבושה כמו אחת המתמודדות באוסקר, והתמונה הזאת עברה כל כך הרבה ידיים שפתחתי בלוג מיוחד, ומשם זה התגלגל.״ לאחרונה הוסיפה לבלוג גם חשבון אינסטגרם שמסדר את הכל. תמונה אחת דורשת הרבה עבודה, היא מודה, ולוקחת לבני המשפחה בערך חודש של התארגנות. ״הכל מתחיל כשהמועמדים מוכרזים, ומסתיים שבוע לפני האוסקר. לוקח כמה דקות לצלם, אבל יש תמונות עם סטים מורכבים. אני מנסה לבסס את התמונות על אביזרים שיש בבית או בסביבה. כשראיתי שידית הדלת ב׳ברוקלין׳ דומה מאוד לשלנו, ידעתי עם איזה פריים מהסרט צריך לעבוד. זה לא שינה שאין לנו דלת כחולה, את היתר פשוט פתרנו אחר כך. כשהראיתי לסיידי את התמונה שיצאה, אמרתי לה שהיא נראית בדיוק כמו הכוכבת. היא זרחה מאושר ואמרה: לא, אני נראית כמו סופיה! היא מעריצה את אחותה הגדולה והיתה מאוד גאה".

A photo posted by Don't Call Me Oscar (@dontcallmeoscar) on


האחיות גם מבקשות שיספרו להן במה עוסק כל סרט, ומה עובר על הדמות בסצינה, ממש כמו שחקניות אמיתיות. ״סיידי מבקשת את כל הסיפור, עם כל הפרטים״, אומרת סטורינו. ״ואז היא מביאה את כל זה לתוך התמונה. כשצילמנו את ׳גשר המרגלים׳ נאלצנו לעצור הכל ולהמתין עד שתסיים לענות לשיחת טלפון מ׳הרעים׳. אם הייתי יודעת לפני חמש שנים שסרטי אסטרונאוטים עומדים להיות כזה להיט, הייתי משקיעה בתחפושת. עכשיו כל שנה אני מאלתרת משהו שיהפוך לקסדת אסטרונאוט קטנטנה.״ הצילום האהוב על האם השנה הוא זה של ׳מקס הזועם - כביש הזעם׳, בו ייצרה סצינה שלמה עם בימבות וילדים מהשכונה. ״כשתכננתי את התמונה והחלטתי לשכור רכב גדול שישא את כל צעצועי הרכיבה של ילדי השכונה זה פשוט נראה לי פחות משוגע מאשר לגלח לסופיה את הראש כמו שרליז תרון בסרט״.

A photo posted by Don't Call Me Oscar (@dontcallmeoscar) on


A photo posted by Don't Call Me Oscar (@dontcallmeoscar) on


A photo posted by Don't Call Me Oscar (@dontcallmeoscar) on


בסופו של דבר, הדאחקה הקטנה והמשפחתית הפכה למשהו גדול בהרבה, ועדיין, המוקד נשאר משפחתי. ״החלק הכי ממלא בכל זה הוא הזמן המשותף שאנו מבלים יחד סביב הפרוייקט״, סטורינו מודה. ״כל המחמאות מחברים, מכרים ומעריצים זה רק בונוס. כל שנה אני מופתעת מחדש מכמה שאנשים מחכים לפרוייקט, מכל כלי התקשורת. ומרחבי העולם. נמשיך לעשות את זה כל עוד זה כיף לכולם. השנה סופיה פתאום ביקשה לראות תמונות שיחזור אוסקר מהילדות שלי, ואז הבנתי שהיא חושבת שככה כולם עושים, בכל המשפחות, בסופי השבוע של ינואר ופברואר״.