כשמישהו שלא ראינו מאז בית הספר היסודי פוגש אותנו ברחוב, תופס את הראש ואומר:"יא אללה, לא השתנית!", רובינו נוטים לגחך. מה לא השתנינו, הרי עברנו כל כך הרבה בדרך, ומה בכלל הקשר בין הילדים התמימים שהיינו אז ליצורים הנבונים והמורכבים שאנו היום?
ובכן, מחקר חדש מגלה שהאישיות שלנו מתגבשת עד גיל שש, וכי תכונות הנצפות בילדים בכיתה א' הן דרך טובה לחזות מה יהיה אופיים כבוגרים.
המחקר: נבחנו ארבע תכונות ספציפיות
"המחקר מוכיח שאנחנו נשארים אותו אדם שהיינו בילדותנו", אומר עורך המחקר כריסטופר נייב מאוניברסיטת קליפורניה. "חשיבות המחקר היא בהבנה של מהי האישיות וכיצד מתגבש המבנה שלה".
המחקר מתבסס על נתונים ממחקר ישן שנערך בהוואי בשנות ה-60, שבו לקחו חלק כ- 2400 ילדים ממוצאים שונים בגילאי 6 עד 12. חוקרים ערכו השוואות של ראיונות מוקלטים שנערכו עם אותם הנבדקים בילדותם, וכיום, 40 שנים מאוחר יותר.
החוקרים בחנו ארבע תכונות: רהיטות ושטף דיבור, יכולת הסתגלות למצבים חדשים, אימפולסיביות, ונטייה להערכה עצמית נמוכה.
בין הממצאים: ילדים דברנים הופכים למבוגרים בעלי סקרנות ועניין מוגבר בעולם האינטלקטואלי, מדברים באופן שוטף, מנסים לשלוט בסיטואציות ומראים אינטליגנציה גבוהה. לעומתם, ילדים שמדברים מעט ובאופן לא רציף, נוטים להיות מבוגרים שנכנעים מול מכשולים ומתקשים יותר ביחסים בינאישיים.
ילדים שהצטיינו ביכולת ההסתגלות שלהם נוטים להיות מבוגרים עליזים ופתוחים, ולהתעניין בנושאים אינטלקטואליים. אלה שהראו קשיים בהסתגלות הפכו למבוגרים ביקורתיים ושליליים כלפי עצמם והסביבה, המתקשים גם הם ביחסי אנוש.
כמו כן, הילדים האימפולסיביים הפכו למבוגרים רעשניים, דברנים, בעלי תחומי עניין רבים. ילדים אימפולסיביים גילו פחות נטייה לביישנות בבגרותם, היו פחות מפוחדים והפגינו יותר ביטחון מול הסביבה.
ילדים אשר הפגינו הערכה עצמית נמוכה, נטו כבוגרים לחפש אישורים מהסביבה, לחוש תחושות אשמה ולומר על עצמם דברים קשים. אלה שהראו כילדים את הנטייה ההפוכה - הפכו למבוגרים רעשניים, בעלי עניין אינטלקטואלי ונטייה להתנשא מעל אחרים.
"נטייה לדיכאון מתפתחת עד גיל שנתיים"
מחקרי עבר הצביעו על כך שהאישיות ניתנת לשיפור, אך זו אינה משימה פשוטה: "האישיות היא חלק מאיתנו," אומר פרופ' נייב. "לנסיבות חיינו יש השפעה על התנהגותנו, אבל עלינו לקבל את כוחה של האישיות ולהבין את השפעתה על עתידנו. מחקרים נוספים יעזרו לנו להבין טוב יותר את הקשר בין אישיות לבין התנהגות, ועד כמה אנו יכולים לשנות את התנהגותנו".
צחי נטר, פסיכולוג ילדים, מסביר שהגישה לפיה האישיות נקבעת כבר בתום השלב האדיפלי, הוצגה על ידי פרויד כבר לפני 100 שנה: "כנראה שהנוירופסיכואנליזה מנסה לעשות לזה תיכוף מחקרי. היום מדברים כבר על טווחים קצרים הרבה יותר של עד גיל שנתיים. תפיסות העולם שלנו מתעצבות על ידי חוויות ראשוניות שאנו צוברים בגיל מוקדם".
כמה כבר תינוקות או פעוטות יכולים לקלוט בגילים צעירים כל כך?
"קשה לנו להבין את זה בגלל שתינוקות עדיין לא מדברים, אבל בתקופה הזאת הם לומדים הכל; אם העולם טוב או לא טוב, אם שווה או לא שווה לחיות בו, נטייה לדיכאון מתפתחת עד גיל שנתיים, כמו גם האופן שבו אנו תופסים קשר אנושי. הדברים הללו מחייבים את ההורים להשקיע ולהיות נוכחים בחיי ילדיהם. משימת החינוך הבסיסית חייבת להיות מוטלת על ההורים".
מה אפשר לעשות על מנת לתת לילד את המקסימום?
"להיות עם הילד, לשחק איתו. הקשר הראשוני הוא הדבר הכי חשוב. שלא זר יאכיל אותו או יטפל בו, אלא ההורים – הדמויות שילוו אותו אחר כך למשך כל חייו".
האם בכל זאת יש לנו צ'אנס להשתנות?
"הסיכויים הם קטנים. כל מה שקורה אחרי גיל שנתיים הם רק זכרונות. הדבר היחיד שיכול לחדור לתוך מבנה האישיות הוא חוויות טראומטיות".