15 שנים אחרי אסון התאומים, כנראה פיגוע הטרור הטראומטי ביותר של תקופתנו, החליטו במגזין ׳פיפל׳ האמריקני לפגוש את הילדים שנולדו אחרי התופת. אלו שהגיעו לעולם שונה מאוד מזה שתכננו עבורם הוריהם, לאחר שהאבות שלהם נספו בפיגוע, בעוד בת הזוג הרה. הילדים הללו, שנולדו בסוף 2001 ובמהלך 2002, הם ה׳מתנה׳ שהותירו ההרוגים למשפחותיהם, וגדלו ללא אבות מההתחלה. גם בני משפחותיהם הצטרפו לראיון, ומעניין לגלות איך התפתחו חייהם של הילדים, שכרגע נמצאים בגיל ההתבגרות.
״הילדים האלה הגיעו אחרי 11.״, אומרת ג׳נה ג׳ייקוב, אמא של גבריאל שנולד רק שישה ימים אחרי מות אביו אריאל. ״הילדים האלה הם האושר, ההצלה, הדבק והתרופה. הם האהבה״. אבא של לורן מקינטייר, שהופיעה לפני חמש שנים על שער מגזין ׳פיפל׳ שסיכם עשור לאירוע, היה שוטר שמת אחרי שרץ לתוך המגדל הדרומי על מנת להציל אחרים. לורן בת 14 היום נולדה שלושה חודשים אחרי המקרה. שני אחיה הגדולים, קייטלין בת ה-20 ודונלד בן ה-18 הפכו להיות כמו ילדים מאומצים של חבריו של אביהם ליחידה, ולורן אומרת שהעובדה שמת במילוי תפקידו, בתוך פעילות מלאת גבורה, מנחמת אותה מאוד. ״אני יכולה רק לדמיין כמה אומץ צריך כדי להכנס לתוך סיטואציה כזו״. אומרת לורן, שעונדת שרשרת עם תמונתו. ״זה יותר ממדהים בעיניי״.
רונלד מילאם ג׳וניור, גם הוא בן 14, איבד את אביו במתקפה על הפנטגון, כשאמו היתה בחודש החמישי להריון. גם היא עבדה בבניין בזמן המתקפה, אבל בצדו השני של המקום. רונלד הוא שחקן כדורסל, ומקפיד ללבוש את המספר 33, גילו של אביו בזמן מותו. ״אני מרגיש שאבא משגיח עלי מלמעלה״, הוא אומר. ״הוא שם בכל צעד שאני עושה״. גבריאל דיק, 14, ואמו ג׳נה, מפריחים בכל שנה ב-11.9 בלונים לזכרו של האב אריאל, שמת בשעה שהיה בכנס מקצועי בבנייני התאומים. ״יש אנשים שמאמינים באלוהים או בכח עליון״, אומר גבריאל. ״אני מאמין באנשים הקרובים לי, ושהם תמיד יהיו שם בשבילי, צופים בי ושומרים עליי״.
ג׳יימי פילה נולדה חצי שנה אחרי שאביה, ג׳יימס, מצא את מותו בקומה ה-68 של המגדל הצפוני. ״היא המתנה המיוחדת שלו עבורנו״, אומרת האם ג׳יל. ״אמא אומרת שאני אמיצה כמוהו״, אומרת ג׳יימי בת ה-14. ״כשאני מצליחה במשהו או כשקורה לי משהו חשוב, עצוב לי שהוא לא איתי״.
רובין היגלי נולדה שבעה שבועות לאחר מות אביה, ולדבריה מותו העניק לה מבט אחר על החיים מיתר חבריה. ״תמיד הייתי מאוד ערה למה שמתרחש בעולם״, היא אומרת. ״העולם צריך להיות מקום בו זה בסדר להיות מי שאתה ולאהוב את מי שאתה אוהב ולהאמין במה שאתה מאמין בו. מתחת להכל, כולנו שווים״. אליסון לי, שאביה היה על אחד המטוסים, וטס הביתה מיד כששמע שאשתו בדרכה ללדת, למדה שהעצב מהול בשמחה, בעיקר כשהיא שומעת על הטוב שהביא אביה לחייהם של רבים. ״תמיד יש לי בלב מקום חסר״, אומרת אליסון שתהיה בת 15 ב-13 לספטמבר. ״ב-11 לספטבר כל שנה אנחנו חוגגים את חייו של אבא שלי״.