האם האישיות מולדת או נרכשת? זוהי שאלה גדולה ומסובכת, אבל נראה שבמקרה של פול וסיימון רייט, התשובה די ברורה. פול וסיימון, שנולדו לאם אסירה המכורה להרואין, אומצו וגדלו בבית שאין יציב ונורמלי ממנו, ובכל זאת, 20 שנה מאוחר יותר, הם מוצאים את עצמם חוזרים על כל הטעויות של אמם הביולוגית.
ההורים: "הטבע ניצח"
מרלין רייט ובעלה אלן חוו טרגדיה גדולה בעברם. כשהיה בנם קארל בן 14 הוא מת בתאונת אופניים. בהמשך ניסו השניים להתגבר ולהביא ילד נוסף לעולם, אבל כל ניסיונותיהם כשלו. מרלין עברה הפלות וטיפולי הפריה כושלים, ולבסוף החליטו השניים על אימוץ. בשנת 1991 הם אימצו שני אחים למחצה מאותה אם – פול, שהיה אז בן שבע, וסיימון בן החמש. האימוץ הצליח והארבעה היו למשפחה מאושרת של ממש.
מרלין ואלן ידעו שהבנים מגיעים מרקע קשה של הזנחה והתעללות. הבן הצעיר, סיימון, נולד בכלא, והאם היתה מכורה להרואין ועבריינית. היה ברור שגידול הילדים יביא איתו אתגרים רבים, אבל הם היו נכונים להם. "חיינו בבית גדול ושמנו את הבנים בחדר משותף", נזכרת מרלין. "הם מייד הסתדרו שם, והתחושה שהכל עומד להשתפר היתה מיידית".
כיום, 20 שנים מאוחר יותר, כשפול וסיימון כבר בני 27 ו-25, ועברו עם הזוג המאמץ כברת דרך ארוכה, נראה שהביולוגיה חזקה מהשפעת הסביבה. השניים, במקום ללכת בדרכם של הוריהם המאמצים, הלכו כמעט במדויק בעקבות אמם הנוטשת והמתעללת. הם פיתחו התמכרות להרואין ושניהם יושבים בכלא על תקיפה וחטיפת רכב.
"אני ואלן באמת האמנו שהטיפול המסור שלנו ינצח את המטען הרגשי והגנטי שהבנים הביאו איתם. קשה להאמין שדברים שקרו לילדים בגיל צעיר כל כך, יהיו עד כדי כך משמעותיים. חשבנו שאם ניתן לבנים חיים חדשים הם יקחו אותם בשתי ידיים, וכך נדמה שקרה. במשך כל הילדות של הבנים הם נתנו לנו המון אהבה ולא פעם השמיצו את אימם ואת כל עניין הסמים. עכשיו מתברר שטעינו. הטבע ניצח את כל הנסיונות שלנו. הדבר העצוב הוא, שהם באמת רוצים להיות טובים. הם מתארים את הנפילה שלהם לפשע וסמים בתור דחף בלתי נשלט. ככל שהם הבטיחו שישנו את דרכיהם – כך המצב נעשה יותר גרוע. אני ואלן עשינו את כל מה שיכולנו עבורם, אבל זה כאילו שהטבע שלהם רע".
בית מרווח ורמת חיים גבוהה
מרלין ואלן נתנו לבנים את הרקע היציב ביותר שאפשר לדמיין. בית מרווח בכפר קטן ביורק שבבריטניה, רמת חיים גבוהה ובית ספר קהילתי מצומצם. הבנים היו גם חברים בצופים והשתתפו בכל פעילויות הכפר, אבל לא הכל זרם על מי מנוחות. הבנים היו היפראקטיביים, נקלעו למריבות וקטטות רבות והפריעו במהלך השיעורים. "היו כל כך הרבה רגעים יפים, ודאגנו לנצור אותם. בסופה של כל שנה אלן יצר להם אלבום שמראה תמונות מכל הרגעים הטובים שהיו באותה שנה, והיינו משוכנעים שהאהבה והחיזוקים החיוביים האלה יעלימו את הבעיות".
כמובן שלא כך קרה. כשפול וסיימון הגיעו לגיל ההתבגרות ההתנהגות האלימה החריפה. "הם מצאו להם חברים מבוגרים והתחילו לשתות אלכוהול ולעשון, ומהר מאוד המשטרה כבר הכירה אותם כמטרד. מהר מאוד גילינו שהם התחילו לגנוב מאיתנו כסף. היינו מזועזעים. צעקנו עליהם, הענשנו אותם, וזה בדרך כלל עבד ליום או יומיים, בהם הם נראו מלאי חרטה, אבל אז הכל חזר על עצמו. בשנת 1999, כשפול היה בן 16, הוא התמכר להרואין. אני עדיין שואלת את עצמי איך פספסתי את כל הסימנים שהביאו לשם. לאחרונה פסיכיאטרית הסבירה לי שהעובדה שאמם השתמשה בסמים כשהיו ברחם הפכה אותם ליותר מועדים להתמכרות".
גניבות, קטטות ומכוני גמילה
מאז ועד היום, מרלין ואלן מצאו את עצמם באין ספור שימועים ומשפטים על פשעים שביצעו בניהם המאומצים, ביניהם גניבה, קטטות, התנהגות פרועה בהשפעת אלכוהול ועוד. פול נכנס פעם אחת למכון גמילה, אך היה כל כך אגרסיבי עד שהוציאו אותו משם בטענה שאי אפשר לעזור לו. "גם אני חטפתי ממנו כמה וכמה פעמים", מודה מרלין בצער. "כאשר מתוך זעם הוא פשוט הטיח אותי בקיר".
כשהגיע האח סיימון לגיל 16 נגזרו עליו 8 חודשי מאסר בכלא לנוער, בגין פריצה. בהגיעו לגיל 18 גם הוא היה כבר מכור להרואין. בשנת 2005 הבנים היו מעורבים במספר תקריות אלימות, ומאז הם בכלא. מרלין, היום בת 46, מודה שהבנים הרסו את חייה, ובכל זאת היא ובעלה אלן מסרבים להרים ידיים.
"אי אפשר לסלוח לפול וסיימון על מה שעשו, אבל הם עדיין הבנים שלנו, ואנחנו מבקרים אותם פעם בחודש כבר שש שנים. הם עוברים בכלא סדנאות שליטה בזעם, ואני עוד מאמינה שבעזרת טיפול נכון הם יוכלו להשתקם. הם מראים רצון לשינוי ומשקיעים בלימודים. סיימון עשה תואר בהוראה דרך הכלא והוא משמש עכשיו כעוזר מורה בתוך הכלא. הוא גם הפך למורה דרך של אסירים חדשים שרוצים להשתקם. שני הבנים נקיים מסמים ואלכוהול. אין לנו מושג מתי ישחררו אותם. אנחנו מקווים שזה יקרה כמה שיותר מהר, כך שיהיה להם צ'אנס לבנות לעצמם חיים רגילים. כמובן שמתי שירצו אנחנו נקבל אותם הביתה. אני לא מתחרטת על שאימצתי את הבנים", אומרת מרלין. "אבל אני כן מציעה לכל מי שחושב לאמץ ילדים עם רקע בעייתי כזה שיחשוב על זה טוב טוב".
"הם משחזרים את המציאות שלתוכה נולדו"
"המקרה הזה אינו מפתיע", אומר נתי רוזנבלום, מטפל זוגי, משפחתי ופסיכותרפיסט. "הילדים האלה ספגו אורח חיים כזה עד גיל מאוד קריטי, והחיים במחיצת דמות אימהית כזאת, ובעצם יניקת הדברים האלה ממנה ישירות גורמים להם להאמין שזאת המציאות. זה כמו שילדים מוכים הופכים להורים מכים. זה לא שהם רוצים להתנהג ככה, וזה לא חלק מהגנטיקה שלהם, זו פשוט המציאות שהם משחזרים. אם אפשר לשנות את הגורל זו שאלה גדולה. תמיד אפשר לעשות שינויים, אבל ישנו חלק מאוד נכבד שמעוצב בתקופה הראשונה, והפגיעה שנוצרת היא משמעותית. יש עוד פן לעניין הזה: לפעמים ילדים להורים כאלה רוצים כביכול לזכות את הוריהם, ואז הם יוצרים זיכוי של האם בעצם על ידי התחברות אליה. אם אני אתנהג כמוה, הם חושבים, זה פחות נורא, וזה גם מוכיח שהיא אמא שלי. זה דבר שיכול ליצור שייכות אצל מי שחסרים לו שורשים".