מוות, אובדן, פרידה סופית - אין הרבה מבוגרים שיכולים להתנהל בקלות ובאדישות עם המושגים האלה ולהכיל אותם בחייהם. זו כנראה גם אחת הסיבות שלא פשוט לנו לתקשר את המושגים האלו עם הילדים שלנו, בנוסף לכך שאנו עושים הכל כדי לגונן עליהם מקשיים ומעצבות. אולם חשוב שנזכור, כי גם אם הילדים שלנו לא פגשו במוות של קרוב או אפילו חיית מחמד, הם עדיין חשופים לתכנים רבים שיש בהם מוות בתכניות טלוויזיה ובסרטים כמו "מלך האריות", "לשבור את הקרח", "בת הים הקטנה", "שלגיה" ועוד.
>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
איך ילדים תופסים מוות?
"בגיל הרך, בין גילאי 2-5, ילדים מסוגלים לחוות עצב ואבלים בדרכם כאשר אדם אהוב מת, אך הם אינם תופסים את המוות כסופי ועל כן שוב ושוב שואלים מתי האדם שנפטר יחזור הביתה", אומרת ד"ר רונית שלו, מרצה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה ועמיתת מחקר במרכז לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי מאוניברסיטת חיפה. "צריך להיזהר מלומר להם שהאדם המת 'הלך לישון' או 'היה חולה ומת' או ש'סבתא עלתה לשמיים', כי זה עשוי לבלבל אותם".
לדברי ד"ר שלו, בתחילת הילדות, לילדים יש תפיסה לפיה הם יכולים לחולל דברים, ביניהם גם מוות של קרוב, וזה משהו שעשוי מאוד להשפיע עליהם. "בגילאי 5-6 הם מתחילים לשאול שאלות מורכבות יותר אבל יש הרבה בלבול ואי הבנה בנוגע למוות, ולא פעם יש פנטזיה שהדמות המתה תחזור לחיים. לקראת גיל 8 ילדים תופסים את המוות כמו מבוגרים, וכאשר קרוב להם מת, הם חשים אשמה משום שהם מאמינים שיכלו לעשות משהו על מנת למנוע זאת. בגילאי 8-12 החשיבה של הילדים יותר מופשטת ולוגית, יש להם יכולת לתאר את תחושותיהם והם מודעים לאפשרות המוות, ולפחדים הקשורים בו, זה השלב שמציאות המוות הרבה יותר ברורה עבורם, החשיבה שלהם פחות אגוצנטרית ויש להם יכולת להבין דברים שקשורים למוות על בסיס ביולוגי".
אולם לצד מקרים של מוות ממשי שעשוי להתרחש בקרבת הילדים, הם חשופים כל הזמן לנושא המוות במדיה: בטלוויזיה, בסרטים ובמשחקי מחשב, בהם גם כאשר הדמות שלי עומדת למות, יש לה אפשרות ל"הרוויח חיים", ולמות שוב ושוב. "במשחקים הללו ובסרטים מצוירים, בהם דמות נהרגת וחוזרת לחיים, יכולה להתפתח עד גיל 11 תפיסה מוטעית לגבי המוות", אומרת ד"ר שלו. "בסיפורי אגדות, כמו סינדרלה ושלגיה, המוות לא תמיד ויזואלי, ומוצג כפחות מאיים. ב'פוקהונטס' ו'בת הים הקטנה', האם שמתה לא הייתה נוכחת בחיי הדמות מראשית חייה, לעומת סרטים כמו 'סימבה' ו'מלך האריות' בהם המוות נראה, ובאחרון הגור אף עד למותו של אביו. בסרטים אלו קיימים אף נרטיבים של התמודדות עם אבל: עצב, כעס, געגוע. בסיפורים כמו 'היפהפייה הנרדמת' ו'שלגייה' המוות הוא הפיך, וזה המקום שבו ההבדלים בין משאלת לב לבין המציאות יבלבלו את הילדים".
עוד ב-mako בית ומשפחה:
- צפו: האב גילה שהילדים צבעו כל חלק בגוף ולא הפסיק לצחוק
- 17 הוכחות שילדים מתעללים בהורים
- חנוכה 2014: כל המופעים הגדולים
לדבריה, סרטים מצוירים הם הדרך הנפוצה והעיקרית כיום שהילדים לומדים על מוות ותהליכי אבל. "התיאוריות העכשוויות על אבלות לגבי מבוגרים וילדים גורסות שמתקיימים קשרים מתמשכים עם המת, בהם האבל ממשיך לדבר עם ההורה המת, מרגיש את הנוכחות שלו, חולם עליו ונזכר בו. זה מה שקורה ב'סימבה' וב'מלך האריות', בהם הדמויות חשות בנוכחות ההורה שלהם, מתקשרות איתו והוא מעניק להם כוח. בנוסף, הדמויות מראות את הקושי באבל: במבי נותר לבד והיה צריך להתמודד עם העולם. גם בסדרות טלוויזיה כמו 'ארתור' באפיזודה שבה מת התוכי של גילי, אביה של גילי מסביר לה שהוא מת ולא יחזור שוב, הם קוברים אותו, נושאים נאום ושמים פרח על הקבר. זה נותן הסבר מה קורה כשמישהו מת, ונוגע בחומרי המציאות".
ד"ר שלו מדגישה שהחשיבות שלנו כהורים היא בתיווך בין מה שהילדים רואים וחווים לבין המציאות. היא מציינת כי בדרך כלל מדירים את הילדים מהאבל ולא משתפים אותם, וכך משאירים אותם לבד עם זה, הם מרגישים מבוכה או אשמה ואין להם הזדמנות להתאבל. "כל הילדים מרגישים עצב נורא אם סבתא מתה, או פחד גדול אם רואים הורה של חבר מת. דווקא בחברה המערבית אנחנו ממהרים להחליף את דג הזהב שמת ומחמיצים הזדמנות לגעת בזה".
"סרט זו הזדמנות להתמודד עם הפחד"
"יש לנו חשש מהמפגש של ילדים עם העולם והקושי בו, במיוחד מהמוות, כי לתפיסתנו הוא מסובך להסבר ופחות בשליטה שלנו", אומרת שירלי רם-עמית, מנחת קבוצות הורים ומדריכה במכון אדלר. "כשהילד שלנו ישאל אם אני אמות או אתה תמות, אין לנו תשובה טובה, אנו לא יכולים להבטיח שזה לא יקרה או שזה לא יכאב, ולעיתים אנו נתפסים לתשובות שקריות או מעורפלות, וזה מעמיד אותנו במקום של חוסר אונים, וחוסר יכולת לגונן עליהם. כל סרט שמעביר את הילדים חוויה רגשית קשה - אנו צריכים להיות שם איתם. לעיתים הילדים יושבים מול הטלוויזיה וקורים שם דברים נוראיים, אלימים ומפחידים, מותחים ומעוררים מגוון של רגשות, שכדאי שנהיה מודעים אליהם ונלווה אותם".
רם-עמית מציינת שמטרת ההורים היא לשוחח עם הילדים, בהתאם לגילם, ולבדוק מה הם חושבים ומרגישים ולא תמיד לתת תשובות. כמובן שלא לשקר או להשטיח את הרגשות עם מילים כמו "אל תפחד, זה לא אמיתי", כי גם אם זה קרה בסרט, עדיין הרגש הוא אמיתי וזו הזדמנות לדבר על זה. "אנו רוצים שהילד יחווה קשת של רגשות, ושיכבד אותם אצל האחר, אם נדחיק את הרגשות הוא ילמד לקבור את זה. אמנם אין צורך ליזום שיחה על מוות, אבל כאשר ילד שואל, צריך לענות לו בהתאם ליכולתו להבין ולרצונו לדעת. כשמטייחים, לילד יש הרגשה שיש כאן משהו קשה ומפחיד שלא כדאי לדבר עליו.
"בהרבה מקרים, אנחנו מנסים לגונן על ילדים מעצב וחוסר האונים שלנו בנוגע להבנה של מושג המוות, ומצד שני אנו חושפים אותם לסרטים שבהם יש מגוון של סיטואציות: רוע, אכזריות, קנאה, בגידה. סרטים מעטים מציגים את המוות כחלק מהזקנה כמו בסרט UP שבו האישה נפטרת בשיבה טובה בזרועותיו של הבעל לעומת רוב הסרטים שמציגים את המוות כטרגדיה כמו 'נמו' שאימו מקריבה את עצמה. יש גם סרטים בהם יש חוויה של כמעט מוות: באלו ב'ספר הג'ונגל' מת וקם לתחייה, שלגיה כמעט מתה. הילד חווה את העצב הנורא על גיבור אהוב אבל יש סוף טוב, הגיבור חוזר לחיים.
"סרט זו הזדמנות להתמודד עם פחדים. קורים סביב הילדים לא מעט דברים בעולם והם לא יודעים לקרוא לזה בשם. כשהמלכה מקנאת בשלגיה - בסרט זה מקבל את השם של הרגש, לומדים על קנאה, פרידה, עצב. בסרטים יש סיטואציות רגשיות ומצבים חברתיים, והם מזמנים בצורה של סיפור באופן אלגנטי ויצירתי חוויה של מגוון הרגשות שניסינו להגן עליו מפניהם. אנחנו שם לתווך, לחבק ולהודות שזה עצוב. לילד צריכה להיות יכולת ורבלית לעבד רגשות ולהיות מסוגל שנתווך לו אותן במילים ושהוא יצליח לשתף ולבטא את החוויה שלו. לא כדאי לחשוף אותם לפני גיל 5 או 6 לסרטים שיש בהם חוויה קשה העלולה להיות טראומטית, ולזכור שלפעמים כשהטלוויזיה פתוחה, הם רואים חדשות, וגם שם צריך לתווך עבורם את מה שהם רואים. טרגדיה יכולה לקרות בכל מקום, צריך לפתח את היכולת לדבר על זה".