אמא מנחמת ילד (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
עצם זה שיכול להיות שהוא ייפגע יוצר אצלו את הפחד (אילוסטרציה) | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
אנחנו נמצאים היום בתקופה קשה: קשה למבוגרים ובוודאי קשה גם לילדים. יש ילדים אשר חיים כבר מזה כמה שנים בתוך מצב לא שקט, לא בטוח, עם לינה בממ"ד והורים לחוצים (בצדק). ויש ילדים שקול האזעקה והריצה למקלט היא דבר חדש עבורם. חדש ומפחיד.

>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?

פחדים, כאשר הם נורמטיביים, הם חלק בלתי נפרד מחוויית הילדות. הדבר נובע, בחלקו, מהמצב בו נמצא הילד כילד: עולה חדש בעולם של מבוגרים, עולם אותו הוא אינו מבין עדיין. הוא נאלץ לעמוד מול אירועים שהוא לא עומד על טיבם ואינו יודע כיצד להתמודד איתם. מסיבה זו, לכל גיל קיימים פחדים המאפיינים אותו, המתאימים למצבו ההתפתחותי של הילד ולאתגרים מולם הוא נדרש להתייצב.
יש פחדים בעלי גוון כללי כמו חושך ופרידה ויש פחדים בעלי אופי מוחשי יותר כמו הפחד מכלבים, גנבים או סירנות,  או המצב הבלתי נסבל בו גדלים כיום עשרות אלפי ילדים.

עוד כתבות בערוץ בית ומשפחה:

שימו לב לתגובות שלכם

מה הוא בעצם פחד? הוא אחד מהרגשות הלא נעימים הקיימים אצל כל אחד מאיתנו (עצב, כעס, תסכול) אשר מקורו עתיק ואשר שימש אותנו להישרדות. כאשר אריה רדף אחרי האדם הקדמון, הגוף ייצר פחד אשר השפיע על המערכות הגופניות וייצר זרימת דם לרגליים (ולכן אנחנו חיוורים) כדי שנוכל לרוץ יותר מהר, או קיפאון של הגוף ודופק איטי כדי שנתחבא ונעלם בתוך הנוף. זה  מנגנון אשר נועד להציל אותנו. מכל הרגשות הלא נעימים והרבים – הפחד הוא החשוב מכולם. מי שאין לו פחד לא ישרוד: נחוץ לנו הפחד מפני מכוניות, מללכת לבד, מלהתכופף ממקום גבוה, מאנשים רעים ועוד.

פחדים שונים, אפילו אם הם נראים להורה כמגוחכים או כחסרי יסוד, הם רציניים ביותר עבור הילד. מסיבה זו, יש להתייחס אליהם ברצינות, על מנת שהילד לא ירגיש, בנוסף לחרדה, גם זלזול או אשמה מצד ההורים.  במקרים רבים, הילד עצמו חש בושה וחוסר אונים בשל פחדיו, וחשוב להיות רגישים לנושא זה ולהסביר לו כי הפחדים הינם טבעיים לחלוטין.

בדרך כלל, פחדים של ילדים לא מחוברים בהכרח לסיבה מוחשית נראית לעין. הפחד הרגיל של ילדים אינו הגיוני בהכרח, כמו פחד של מבוגר. אלא שבתקופה זו של רעשי מלחמה, סירנות, אזעקות, צבע אדום וריצה לממ"ד – הפחד הוא מוחשי בהחלט וכן מחובר לסיבה מאד מוחשית, נראית לעין ונשמעת לאוזן.

במצב נורמלי ורגיל, תגובותיהם של ההורים אינן משפיעות רק על ההתמודדות עם הפחד אלא גם על היווצרות הפחד עצמו. בייחוד בגילאים הצעירים, ילדים תלויים בהוריהם על מנת לפרש אירועים שונים ולהגדיר את רגשותיהם. מסיבה זו, תגובתו של ההורה עלולה אף ליצור פחדים, ולכן יש לשים לב לאופי התגובה ולהסברים המתלווים אליה.

אז מה עושים? הרעיון הוא לא להגיד לילד "אל תפחד", אלא להרגיע אותו. לא להילחם בפחד שלו בצורה אוטומטית. לא צריך לפנות להגיון של הילד (כמו למשל להדליק אור). הפחד הוא בראש. הפחד הוא כי הפוטנציאל קיים. כי יכול להיות שתהיה פגיעה במקום בו הוא נמצא. זה לא צריך להיות "מתחת לבית" כדי שהילד יפחד. עצם זה שיכול להיות שהוא ייפגע – יוצר את הפחד.

המענה צריך להיות רגשי, להגיד לילד "אל תפחד" -  לא נותן מענה. צריך לתת מענה למה שמייצר את הרגש. במקום להתווכח עם העולם הפנימי של הילד ולהגיד לו שאין ממה לפחד – יש לתת מענה לעולם הפנימי שלו, ולכן חשוב מאוד להגיד "בוא נראה מה יכול לעזור?"
ובאמת מה יכול לעזור? סיפורים על גבורה, לישון עם פנס, ללמד שיטות התגוננות, ולהיות אופטימיים.

בנוסף, חשוב מאוד לעודד: הזכירו לילד חוזקים שלו. הוסיפו לו אוורור ריגשי בכך שתאפשרו לילד לדבר על הפחד שלו. ביטוי הרגש עוזר להתגבר עליו. עליכם לשמוח  שהילד מדבר איתכם על הפחד. אחת הדרכים היותר יעילות להשתחרר מהפחד היא לדבר עליו. אם הוא אומר "אני נבהל", תגידו לו "זה הפחיד אותך, נכון? זה באמת לא נעים". תנו לגיטימציה לפחד והוא לא ירגיש נעלב ואומלל ומזולזל, וגם יוכל לקבל מכם מענה.

אחד הדברים שהכי מחזקים ילד פוחד הוא חיבוק – תחושה של גב ונוכחות הורית.

כיצד מסבירים להם על המצב?

יש את הילדים שנמצאים ממש בעין הסערה, אלה ילדים שכבר יש להם מידע על מה קורה מסביב. הם כבר מכירים את שמות הפגזים והטילים והם יודעים שהם חיים במצב של מלחמה. לילדים כאלה לא משקרים, אלא להיפך: אומרים להם את האמת, בהתאם לגיל שלהם, וכך יוצרים אצלם אמון. אם הם לא שואלים מה קורה, על ההורים לספר להם. ייתכן והילדים חוששים להעלות את הנושא, אולי הם חושבים שאם הם ידברו על הפחד שלהם זה ידאיג אתכם, ודווקא בגלל הסיבה הזו יש לפתוח בשיחה על הנושא. ההורים הם אלה שמתווכים לילדים את מה שקורה. הורה פוחד יגדל ילד פוחד. הורה אופטימי יעביר לילדיו מסר אופטימי.

מיכל דליות (צילום: אלדד רפאלי)
לחבק ולהיות אופטימיים. מיכל דליות | צילום: אלדד רפאלי
כשם שמדברים על דת מנקודה מאוד אישית ומתוך ערכים, כך גם מדברים על מלחמה מנקודה מאוד אישית ומתוך ערכים. יש מי ששונא את האויבים ויעביר את המסר לילדים, ויש מי שיהיה סבלן או רחמן יותר וגם הוא יעביר זאת לילדיו. אין כאן נכון או לא, צודק או לא, יש כאן את הילדים החשופים אשר מצפים לתשובות מהוריהם.

ילדים צעירים לא מבינים את מהות המוות. הם לא מבינים מה זה אומר להיות מת או את העצב או הכאב שבמוות. הם רק מבינים שיש שם משהו נורא, משהו מפחיד, ולכן המסר המרגיע שהם מקבלים מהוריהם הוא זה שיעזור להם לעבור עוד יום ועוד שבוע.

ישנם גם הילדים אשר אינם נמצאים בקו האש, אך שומעים את החרדה בקול המבוגרים וכמובן גם רואים טלוויזיה. אל תסגרו טלוויזיה ברגע שהילדים נכנסים לחדר. ילדים הם אנשים קטנים ונבונים והם יבינו שכנראה יש בטלוויזיה משהו רע מאוד שאתם מנסים להסתיר מהם. זו סיבה דרך אגב, לפחד. עדיף שיקבלו מכם מידע מסונן ולא שיעסקו בניחושים (שהינם תמיד מפחידים יותר מהאמת עצמה).

שיחה, איוורור של רגשות, מתן מידע אמיתי המותאם לגיל הילד, חיבוק, מילים אופטימיות, תרגילי נשימה, מעט זמן מסך ויותר זמן הורים, לגיטימיות לפחד, מילים של הבנה והרבה הרבה אופטימיות – אלה יעזרו בעת צרה.

ולסיכום, הנה ארבעה ספרים שיוכלו לעזור להם להתמודד עם החוויות הלא פשוטות שהם עשויים לחוש בימים האחרונים: שמח במקלט מאת רות עסיס, חיית החושך מאת אורי אורלב, מסיבה של פחדנים מאת רונית חכם, ומקס, הילד הלוחם מאת עוזי וייל ואירית דה בוטון.