יום אחד מתחברים, נישאים, עוברים לגור ביחד, בונים זוגיות ואף משפחה. אבל מי אנחנו? מה השפיע על היותנו? מה עשה אותנו דומים, או אולי כל כך שונים? בכתבה זו אשתף אתכם ברעיונות אשר יקרבו אתכם להכרת עצמכם ובעיקר להכרת בן/בת זוגכם.
למה בעלי תמיד נותן לי עצות?
רק לאחרונה שיתפה אותי חברתי בכך שכבר בתחילת נישואיה התמודדה עם השתיקות של בעלה, עם העצות שהיה נותן לה כשלא ביקשה עצה ועם מצבים בהם הוא "לא הבין ולא צפה" את הצרכים והכוונות הרמוזות שלה. היא מבינה היום שגם לו, כנראה, היו טענות אליה, אבל הוא לא אמר אותן. ראה ערך "שתיקות". הוא תיקשר אחרת, הוא חשב אחרת, הוא הרגיש אחרת, הוא הגיב אחרת והיא, או שלא הבינה או שניסתה לחנך. נו, את הצרות שנבעו מחילוקי הדעות אתם כבר מבינים לבד.
מתברר שיש הבדל בין הזכר לנקבה, בין הילד והילדה והגבר והאישה, ועל מהות ההבדלים נבנו תילים של תיאוריות. הרבה מהידע והמחקר על הבדלי המינים, הסתברו כלא נכונים כי באו מתוך אפליה, מתוך הבדלי מעמד וכוח, כי התפרשו ונכתבו על ידי גברים ולכן באו מתוך הפרספקטיבה שלהם. פעם דיברו על הבדלי מין והיום מבינים שיש להתעמק בהגדרה הכוללת יותר מאשר בהבדלים ביולוגיים.
פורץ הדרך בפסיכולוגיה היה פרויד, אשר התייחס לאספקטים הביולוגיים ומתוכם בנה את התיאוריה על המינים. לשיטתו, כאשר התינוק בערך בן שנתיים, הוא מבחין שיש בעולם חלוקה לשני מינים והוא, או היא, שייכים לאחד מהם. הבן נהנה מאיבר מין יפה ואילו לבת יש חסך ולכן היא פגועה. מכיוון שהבת, לדברי פרויד, באה ממקום נחות ולא שלם, עליה להפנות את הרצון להיות כמו הבן לרצון בילד משלה והסתפקות במעמד אימו. גם לבן פרויד לא עשה הנחות, וטען כי יש לו תסביך אדיפלי וכן פחד מסירוס, כי הרי לחצי עולם (הנשים) אין פין, ואלוהים ישמור, אולי מישהו ייקח את שלו. מכאן, לדברי פרויד, הבן מדכא את תשוקתו לאימו ומעביר את יצרו להזדהות עם האב. לבת, תודה לאל, אין פחד סירוס (מסכנה, לקחו לה את הפין כבר מראש) ולכן אינה מדכאת את הליבידו שלה, אבל היא ברמה נמוכה יותר מאשר הגבר ומשלימה עם "נכותה".
גברים ממאדים ונשים מנוגה
חמישים שנה מאוחר יותר חל שינוי. פרנק פיטמן, בספרו "סמכות בנושא גבריות ונשיות" כותב כי "החיה האנושית מתחלקת לשני תת מינים, שאינם שונים כל כך זה מזה, עד שהאחד מתחנך מלידה להיות גברי והשני – להיות נשי. רוב האנשים הפנימו את הסטריאוטיפיים המינים בצורה כזו, שאינם זוכרים שלימדו אותם ומניחים שהדבר טבוע בהם מלידה, כאילו באו לעולם עטופים בשמיכה ורודה או כחולה, וכל השאר נובע מאליו".
ומה לימדו אותנו? את זה מספרות לנו כבר חוקרות נשים, פמיניסטיות, אשר לקחו בחשבון את השפעת המשפחה והחברה, והבינו שהתפתחות הזהות המינית באה מתוך הזדהות עם ההורים, אשר גם הם שבויים בתפקידים מגדריים. אז למדנו שהאם היא דמות המטפלת (ואיתה נמצא התינוק בסימביוזה עד שהוא מבין שהוא שונה ונאלץ לבנות זהות מינית), וכי בחברה שלנו מעמד הגבר גבוה משל האישה (ולכן משפיע על ההתפתחות הפסיכולוגית של כל אחד מהמינים).
אחת החוקרות, צודרוי, טענה ששני המינים מזדהים עם האם עד שבשלב מסוים מבינים שיש שני מינים וכאן משתנה התהליך. הבת מסתדרת עם הזהות המינית ואילו הבן צריך לעשות דבר אחר, לבנות זהות מינית אחרת. זאת הוא יעשה על ידי ביטול הזהות הראשונית שלו עם אימו, ויזדהה עם אב שמרוחק ממנו (כי הוא לא נמצא בבית) ופחות מוכר וגם יבין שזהותו הגברית מועדפת ולכן הוא צריך כל הזמן להוכיח שהוא ראוי לה. בעיית הבת אינה של יציבות אלא של משמעות, כי היא לומדת שהיא במקום שני ולא מוערכת בחברה שלנו.
מכאן, טוענת צודרוי, זהות הבן קשורה ל-doing (עשייה) והוא חייב לעשות ולהוכיח וזהות הבת קשורה ל- being (היות). בחיי היום שלנו אנחנו רואים בבירור את השוני בין ה"עשייה" הגברית ל"היות" הנשית. הגברים חייבים להוכיח את גבריותם ולא לבכות, ללכת ליחידה קרבית, לכבוש נשים, ללדת זכרים, לנהל חברות ועוד ועוד. ד"ר ג'ון גריי בספרו "גברים ממאדים ונשים מנוגה" טוען שגברים מוּנָעים כאשר הם חושבים שמישהו זקוק להם (כך יוכיחו את עוצמתם) והם נוטים להציע פתרונות ולפסול את הלגיטימיות של הרגשות. הוא קורא לגברים "תיקונצ'יקים": הם מציעים פתרונות. הם חושבים שפתרון יסלק את הבעיה. הם לא מוכנים, ובעצם לא מסוגלים, להתברבר עם הרגשות והדיבור על הרגשות ובעיקר לקבל עזרה.
אל תציעו לגברים עזרה, תנו להם להתברבר
כמעט כל אשה מכירה את המצב בו נסעה עם בעלה למקום בו לא היו קודם. ולהלן הסיפור: "התקשינו למצוא את הכתובת הנכונה. אני, בתמימותי וטיפשותי, הצעתי שנשאל מישהו לכיוון וזו היתה טעות מרה". נשים לא מגדירות עצמן דרך תוצאות (כמו הגברים) אלא דרך היחסים והמשמעות, ואילו הגברים מכווני מטרה, מעריכים עוצמה, יכולת אישית, יעילות והישגים. לכן, בנות, לא מציעים לגבר עזרה. אין צורך. הוא רוצה להתמודד לבד ובדרך כלל גם יצליח, אפילו אם זה ייקח קצת יותר זמן. לזכות הגברים ייאמר שכאשר הם זקוקים לעזרה – הם מבקשים אותה. מאותו מקום, הגברים גם לא משתפים בבעיותיהם כי עוצמתם נמדדת ביכולתם לפתור את הבעיות לבד. הם יחשבו על זה, יתכנסו בתוך עצמם, ייקחו פסק זמן מהאישה והילדים ויגיעו לפתרון שהוא לשביעות רצונם.
גם לנשים יש את ה"שריטות" שלהן, וכמו הגברים, אלו דברים שלימדו אותן, דברים שנולדו לתוכם, סטיגמות חברתיות בעלות השפעה פסיכולוגית עמוקה. אחת התכונות, היא זו שד"ר גריי קורא לה "שיפוצניקית". נשים רוצות לחנך. נשים רוצות שהגבר יבין אותן לפני שהן מדברות. כשהוא כבר מעיז להתלונן - הן מנסות לשנות אותו, אחראיות לחינוכו. אז פלא שהגברים מרגישים שלא מקבלים אותם ושמנסים להשתלט עליהם?
כמה פעמים אמרתן, בנות, משפטים כמו: אלף פעמים אמרתי לך, אתה אף פעם לא שומע אותי, תמיד אתה עסוק?! כן, אנחנו נוטות לשימוש בגוזמאות, במטפורות, בסופרלטיבים ובהכללות. גבר ישמע את המשפטים כפי שהם, כי הוא רגיל להשתמש במילים בצורה פונקציונאלית ביותר. אלף? אף פעם? תמיד?
האם דרך אחת טובה יותר מאשר השנייה?
המחקר משקף מצוין את השוני בין המינים, שכבר אמרנו שהוא נלמד. הבן נשען על חוקים (כי כבר מגיל צעיר היה צריך להקיף עצמו בגבולות כדי לא "להישאב" לזהות האם) והבת נשענה על יחסים בין בני אדם ותקשורת.
אם כך, הנשים והגברים באים ממקומות אחרים. האם דרך אחת טובה יותר מאשר השנייה? האם דרך הבת טובה פחות? האם יש אפשרות לפתור בעיות דרך יחסים והשפעה?
גבולות ויחסים הם שני אספקטים שחייבים להיות בעולם. כל אחד מהמינים, מתוך התפתחותו הפסיכולוגית, מאמץ אספקט שונה. זה מאמץ את הגבול וזו את האכפתיות. אם גברים מעדיפים ללמוד משפטים ונשים מעדיפות עבודה סוציאלית, האם האחד חשוב יותר מהשני?
כיום, כמה טוב, נשים כבר יכולות להכנס לספירה הציבורית ורק מעט גברים מרגישים נוח להיכנס לספירה החברתית, הביתית. לרוב הגברים קשה לוותר על מעמדם ואני מבינה זאת מאוד. לו אני הייתי הקובעת בעולם גם לי היה קשה לוותר על זה, למרות המחיר היקר שמשלמים בדיכוי הרגשות ובניתוק מגידול הילדים.
זה ישתנה כשתתבגרו
לצעירים שבכם יש לי כמה מילות עידוד: זה משתנה. זה קורה באמצע החיים, כאשר כולנו נעשים יותר אותנטיים, יותר מתקרבים למה שאנחנו באמת, כי אז אנו משוחררים מהציוויים החברתיים של מה ואיך צריך להיות. בגיל צעיר, אנשים מוותרים יותר על העצמיות כדי ללכת בתלם ואילו באמצע החיים, אחרי שכבר "עשינו והיינו" יש קירבה לזהות הפנימית והדבר מתבטא חזק בנושא המגדר. הגבר מתקשר יותר עם חלקים שקודם לא נתן להם ביטוי, החלקים ה"רכים", הנשיים בסטיגמה, והאישה מתקשרת יותר עם חלקי הכוח והדומיננטיות שקודם לא נתנה להם ביטוי (או כי לא הרגישה בהם או כי חשבה שאסור היה לה מבחינה חברתית).
ועצה לסיום: בריאות נפשית של בני אדם תלויה גם ברמת הנוקשות של ההחזקה בסטריאוטיפיים. לכן, היו יותר גמישים ומסוגלים להתמודד עם החיים כ"דו-מיניים", גברים המרשים לעצמם לגלות תכונות "נשיות" ונשים המרשות לעצמן מידה מסוימת של תכונות "גבריות". הניידות בין הסטריאוטיפים תאפשר לכם שלמות אישית רבה יותר וכן תחסוך מכם את ההרגשה של נחיתות או של הצורך בביטול הזולת בפניכם.
אז אנחנו שניים, שבעצם יכולים להיות אחד. זה תלוי בנו.
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור הבא.