גם אני, בדיוק כמותכם, מצאתי עצמי יום אחד, אמא.
להיות אמא ואבא זה דבר ביולוגי, אבל הורות זה תפקיד, ממש מקצוע. אנחנו, ההורים, הרי מלמדים בבית הספר הקשה ביותר: בית ספר לגידול בני אדם. אנחנו ועדת החינוך, ההנהלה, המורה והשרת. אין מי שמכשיר אותנו ואין הסכמה כללית בדבר תוכנית הלימודים. אין חגים, אין חופשות, אין איגוד מקצועי, אין עליה בדרגה או בשכר ולעיתים יש בבית מנהל נוסף שחושב אחרת.
מסתבר שקשה להיות הורים. הרי כל מקצוע בו אנו בוחרים מצריך למידה. מי שרוצה להיות מהנדס צריך ללמוד ארבע שנים בטכניון, ומי שרוצה להיות מזכירה צריכה ללמוד כתבנות ולהפעיל מחשב. וכל איש או אשת היי-טק או שיווק למדו כמה שנים. אבל אף אחד לא לימד אותנו את המקצוע החשוב ביותר: הורות. ורק דבר אחד אנחנו יודעים: שאנחנו לא רוצים להיות כמו הורינו!
אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות
בעבר הלא רחוק, כאשר מבנה המשפחה היה אוטוקרטי הוא היה מאוד ברור.
מאוד לא שוויוני אבל מאוד ברור: כל תפקיד היה קבוע. המבנה היה כפירמידה כשבראש עמד אבא ומילה שלו הייתה מילה, וגם אמא עשתה מה שאבא החליט ואמר, שלא לדבר על הילדים. היום, בחברה המודרנית והדמוקרטית, השינוי במשפחה משמעותי מאוד. אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. כולם, ובמיוחד הילדים, רוצים להרגיש שווים, חשובים ומשפיעים באותה מידה. הזמנים השתנו.
המעבר מחברה סמכותית ונוקשה לחברה דמוקרטית גורמת למבוכה ובלבול בתפקיד ההורים. אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים להשיג ולא רוצים להשיג זאת בשיטות החינוך של פעם (עונש, מכות, איומים, השפלות) אבל לא יודעים מה כן לעשות וכיצד להגיע לתוצאות הרצויות ולשיתוף פעולה של הילדים עם בקשותינו ודרישותינו.
לפני מאה וחמישים שנה ילד נחשב לא אדם. הוא היה לגמרי חסר זכויות ובעל חובות בלבד. רכוש. עבד כעבד וגם אם היה בן למשפחה עשירה, לא היו לא זכויות. הוא היה מציית בלבד. החברה לא התערבה במה שקרה לו. במאה שעברה ורק לפני שלושה או ארבעה עשורים, עם התעוררת הדמוקרטיה ושימת דגש על הילדות, הפכנו את הילד ליותר מאדם. בעל זכויות בלבד. הוא השליט, הוא הקובע, ההורה הוא בעל החובות. הילד נהיה מרכזי. הכול סובב סביבו. פעם ילדים היו אומרים "אני חייב לרוץ הביתה או שאימא שלי תהרוג אותי" והיום שומעים משפטים של אמהות שאומרות "אני חייבת לרוץ הביתה או שהילד שלי יהרוג אותי".
באחת הסדנאות שהעברתי היה אב שהתלונן שהוא בא הביתה, כבר ערב, הוא מת לראות חדשות בטלוויזיה והילד לא נותן לו. אני חוזרת: הילד לא נותן לו. ילד שליט. שיחות הטלפון נעשות לפי חשק הילד. חופשות מתוכננות לפי יכולת הילד.
מחיר המהפכה: חוצפה, מרדנות וחוסר אחריות
עברנו מקיצוניות של היעדר זכויות לקיצוניות של היעדר חובות ואת המחיר אנחנו משלמים בבית ובבית הספר, בהתנהגויות מפריעות של הילדים. אתם מתמודדים עם עקשנות, חוצפה, מרדנות וחוסר אחריות. כמו כל מהפכה שתוצאותיה הטובות נמדדות לאורך זמן, כך גם המהפכה הזו בגישה אל הילדים נושאת בחובה יתרונות אדירים, אך הקצינה והיא גובה היום מחירים כבדים מההורים, מהמורים ומהילדים.
רוב מבוגרי הדור וגם הורינו, גדלו באווירה סמכותית של הרבה מדי חוקים: לאכול תרד, לנשק את הדודה, לא לפנות למישהו לפני שהוא מתיר זאת, לאכול בשעה קבועה – הגבלות חמורות בכל מיני עניינים. גם בבית הספר, רוב המורות היו בוחנות ליד הלוח עם פנקסים שחורים, והעמידו בפינה עם הפנים לקיר.
אתם, שלא אוהבים את החוקים המגבילים והנוקשות, ויתרתם עליהם , אך אינכם נותנים לילדים אופציה שונה כי אין לכם דרך ברורה לעשות אחרת. אין דגם, אין את מי לשאול ולא לימדו אתכם. זו תקופה שגורמת למבוכה. אתם יודעים מה אתם רוצים להשיג: ילד סקרן, פתוח, בטוח בעצמו, בעל דימוי עצמי חיובי, משתף פעולה ושמח – ואילו דרכיכם לעיתים קרובות אינן מביאות את התוצאות המקוות ולעיתים אף להיפך: מצמיחות ילד פשוט לא נחמד.
אז מה לעשות? אסביר בטורים הבאים.
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור הבא