אבא (צילום: jupiter images)
רוצה רק בידיים של אבא | צילום: jupiter images
הילדה לא עוזבת את אבא

שרון: מיכל שלום, אני אמא לילדה בת 10 חודשים. היא ילדה נהדרת ורגועה עד שבעלי חוזר הביתה. ברגע הראשון עולה חיוך על פניה ואין יותר מאושרת ממנה. אך אם בעלי לא מרים אותה מיד באותו רגע היא מתחילה לצרוח, ומיד מפסיקה כשהוא ניגש להרים אותה וחוזרת לצחוק. שום דבר שאני לא עושה לא מרגיע אותה. ניסיתי צעצועים, מוזיקה, ניסיתי גם לומר לה שאבא הרגע חזר מעבודה ורוצה לשטוף ידיים, להחליף בגדים.
הבעיה מחריפה כשאנחנו הולכים לסבים. הכל טוב ויפה עד שהיא רואה את בעלי ושוב היא מתחילה לצרוח ונרגעת רק אצלו. באופן תמוה מאוד דווקא עם אנשים זרים היא מאוד נינוחה. אנחנו מנסים שלא להיכנע לדרישותיה אבל זה כבר הפך למטרד רציני ואני מפחדת שעם הזמן זה עלול גם להקצין אף יותר.
מישהו אף אמר לנו שזו חרדת נטישה, הייתכן? מה נוכל לעשות? 

מיכל דליות: שלום שרון, לא! זאת לא חרדת נטישה. חרדת נטישה מתרחשת כאשר הילדה מקבלת את הרושם שנטשו אותה וזה עלול לקרות אחרי נסיעה ארוכה לחו"ל (בלי הילד/ה) וכדומה. לדעתי הקטנה פשוט אוהבת מאוד את אבא ולכן רוצה אותו לידה כמה שיותר. הרצון הזה הוא טבעי לגמרי וכדי לממש את רצונה היא עושה מה שילדים יודעים לעשות היטב: לבכות ולצעוק. היא לא יודעת לבטא את הרגשות שלה בדרך אחרת והיא כן יודעת מה היא צריכה לעשות כדי לממש את רצונה "ולהכריח" אתכם לתת לה את רצונה: בכי וצעקות. הילדה פשוט מוכיחה לכם שהיא שולטת עליכם ועל רצונותיכם. מכיון שזה לא המצב הנכון, לשלוט עליכם, ושאבא יחזיק אותה על הידיים בכל רגע שהיא רוצה (כי לעיתים הוא עייף, עסוק וכו') – מה שצריך זה ללמד אותה שלא כל פעם שהיא רוצה משהו – זה קורה. איך מלמדים? על ידי כך שלא נותנים להם את מבוקשם גם כשהם בוכים מאוד וגם כשהם בני עשרה חודשים. תכילי את הצער שלה על כך שהיא מקבלת ותנסי להסיח את דעתה, אבל שאבא לא יקח אותה על הידיים. בהצלחה.

בני מתקשה להסתגל לשינויים

נירית: אני אמא לילד יחיד בן שלוש ויש לי שתי שאלות:

1. הבן שלי לא מסתגל טוב לשינויים, ואני לא מתכוונת רק לשינויים גדולים מאוד. כל שינוי הכי קטן מהשגרה גורר אצלו תגובות קיצוניות, למשל, חזרה בדרך שונה הביתה, שינוי בביגוד (החל בנעליים ועד החלפת מברשת שיניים), הוא מאוד מאוד ביישן ברמה לדעתי קיצונית וקשה לו עם אנשים גם אם אלו אנשים שהוא לא מכיר. אציין רק שבגן הוא מסתדר בסדר גמור עם הילדים והגננות (יחד עם זאת מספר החברים בגן הוא מצומצם). האם זה משהו שכדאי לבדוק לעומק או שזהו שלב הגיוני בהתפתחות שלו?

2. לגבי גמילה מחיתולים: הוא עדיין לא אומר לי מיוזמתו כשיש לו פיפי או קקי (קקי הוא אומר לי לפעמים לאחר שעשה או שאני רואה שהוא עושה). האם בכל זאת כדאי להתחיל עם גמילה או שזה אומר שעדיין לא מוכן?

מיכל דליות: נירית, חוסר ההסתגלות של בנך אינה דבר שכיח ולא טיפוסי לילדים בכלל ובגיל הזה בפרט. ייתכן ויש לו צורך מאד חזק בשיגרה אשר יוצרת אצלו תחושת בטחון. כדי להקל עליו יש צורך להבין טוב יותר את ההתנהגות שלו במצבים כאלה וגם את התגובה שלכם להתנהגות הזו שלכם. לדעתי אין צורך, בשלב זה, לעשות אבחונים שונים, אלא לתת לכם, ההורים, הדרכה מאד נקודתית וספציפית. לצורך כך אמליץ לך ליצור קשר עם משרדי ולקבל המלצה ליועצת משפחתית. ובקשר לגמילה: גיל שלוש הוא בהחלט גיל בו הילד צריך להיות כבר גמול. מבחינה פיזיולוגית הכל תקין אצלו והוא פשוט לא משתף איתכם פעולה ולא מודיע לכם. גם כאן צריך לבדוק מה קורה "סביב" העניין והאם יש לו "רווחים פסיכולוגים" בכך: תשומת לב, תחושה של כוח, הפעלה שלכם, שיחות וכד'. גם הפעם אמליץ לך מאד לקבל הדרכה.

איך אדע אם הילד שלי צריך לעבור גן?

מיכל: שלום יש לי ילד בן חמש שעבר לגן עירייה בתחילת השנה. כל בוקר הוא בוכה שאינו רוצה ללכת לגן, מתחבא לי וממש מראה סימני מצוקה של פחד. דיברתי עם הגננת שאמרה שאף ילד אינו מרביץ לו ושהכל בגן בשליטה מלאה, בגן ישנם 36 ילדים ואיני חושבת שהיא יכולה להשתלט על כולם ובאמת לראות אם ילדים מציקים לו. כשהוא נכנס לגן הוא ממש מתחבא מאחורי ונורא קשה לו להיפרד. ישנם ילדים שהם גדולים ממנו בשנה והם שנה שנייה בגן עם הרבה ביטחון עצמי. הבן שלי גם אינו מפותח במובן הפיזי, כלומר הריצה שלו איטית וגם הקפיצות. כולם משחקים בכדורגל ואילו הוא אינו מעוניין בכך כיוון שהוא לא יודע לשחק וגם זה לא מעניין אותו. כשהוא יושב לצייר או לכתוב הוא מניח את ראשו על היד בחוסר חשק. נראה שממש אין לו מוטיבציה לעשות כלום. הגננת גם ציינה שאין לו שמחת חיים ואילו בבית הוא ילד מאוד שמח, אנחנו עוטפים אותו בהרבה אהבה. יש לו אח נוסף שקטן ממנו בשנה אשר אובחן לפני שנתיים ב-PDD בתפקוד גבוה. אורי גם עבר אבחון ונמצא שאינו לוקה ב-PDD כמו אחיו. אני ממש לא ישנה בלילה ונורא כואב לי עליו שהוא לא אוהב להיות בגן אשמח שתעזור לי לפתור את הבעיה.

מיכל דליות: מיכל, נשמע שבנך ממש אומלל. משהו שם בגן לא טוב לו. אולי האיחור בהתפתחות המוטורית שלו, אולי ילד בריון שמתנהג אליו לא יפה (אפילו אם אינו מרביץ לו), אולי התחושה שהוא קטן ונחות מהם. העניין הוא כבר לא הסיבה שהוא מרגיש כך, אלא מציאת פתרון לאומללות שלו. אם הילד נמצא בגן הרבה שעות ביום וללא שמחת חיים – הייתי מעבירה אותו מסגרת. רע לו. למה להשאיר אותו שם? אין לי ספק שמעבר גן במועד כזה יהיה דבר מאד קשה מבחינה בירוקרטית, אבל אני אישית הייתי "יוצאת למלחמה" על הילד. תשנסי מותניים (ואני מחזקת אותך ומחבקת אותך מכאן כי את מתמודדת גם עם עוד תינוק עם קושי התפתחותי) ותחשבי על פתרונות יצירתיים. יהיו כאן הקרבות שלכם, המבוגרים, ואולי תצטרכי "להפוך שולחנות" – אבל אל תמשיכי לשלוח לגן ילד שאומלל שם. כל טוב יקירה. שימרי על עצמך.

אנחנו ההורים מבולגנים והילדים סובלים מכך

שירה: יש לנו שני ילדים, בת ארבע וחצי ובן שנה וחצי. לא מזמן עברנו דירה לעיר חדשה ואנחנו מאוד מרוצים בגדול, אבל יש לנו אבל בעיה קשה - אנחנו לא יודעים איך לנהל נכון את משק הבית. הכל תמיד מבולגן, מפוזר, מלוכלך, נאבד, נעלם. היתה לנו תקווה שעם המעבר לבית חדש, שבו יש מספיק מקום, נוכל לשנות הרגלים ולהנות מהתנהלות אחראית ומאורגנת יותר, אבל בעצם לא שינינו ולא הרגל מגונה אחד - כל כוס, חולצה, צעצוע, בו עושים שימוש, נשאר באותו מקום בו השתמשו בו. יש ארונות בבית שבכלל עוד לא סידרנו וארגזים אותם לא פתחנו. אני סטודנטית לטיפול באמנות ובן זוגי צייר ועובד באבטחה. אנחנו שנינו אנשים לא מאוד מסודרים ומאורגנים, ובתחושה שלי, משפיעים עוד יותר לרעה אחד על השני בתחום הזה.
אני מרגישה שאני משקיעה את כל מרצי וזמני הפנוי לסדר ולארגן דברים אבל מצליחה לגרד רק את קצה הקרחון - קצת כלים, כביסה וצעצועים, ובישולים, ולא נשאר לי זמן לכלום.
אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני ואת הילדים, אבל אני מרגישה שהבעיה הזו עולה לנו בהרבה ריבים, מחלוקות, תחושות קשות בבית, ועבורי גם הרבה ייאוש. וגם עבור הילדים, אני מרגישה שזו לא סביבה נכונה להם - הבלגן, חוסר הארגון, ומפחדת שהם יגדלו כמונו. אני באמת מרגישה שאין לנו את הכוחות לעשות שינוי לבד, ואנחנו צריכים עזרה חיצונית.

מיכל דליות: שירה, את בעצם נותנת לי תמונה של אנשים עם מודעות אישית שלא מצליחים לעשות שינוי. שינוי זו החלטה וזה דבר שכלתני לגמרי. זו לא ציפייה שמשהו יהיה אחרת, אלא עשייה של ממש. אתם יכולים להחליט על תפקידים ספציפיים לכל אחד מכם, ממש תפקידים ולא משהו כללי כמו "תוריד אחריך" או "תיקח אחריך את הכוס", אלא תפקידים ברורים: את מסדרת את המיטות, אתה מפעיל מכונת כביסה כל ערב, אתה אוסף את כל הכלים המפוזרים בבית כשאני מקלחת את הבנות וכולי וכולי. זו הדרך. הרי לא נשנה את האישיות שלכם, אלא נצא לדרך של עשייה. בהתחלה זה יכניס סדר לבית ועם הזמן זה יהיה הדבר הקבוע.

מיכל דליות (צילום: אלדד רפאלי)
למדו אותם שהם לא מקבלים כל מה שהם מבקשים | צילום: אלדד רפאלי
בני הגדול רוצה לישון בשעה מאוחרת

הילה: אני אם חד הורית ומתגוררת בבית קטן. בחדר אחד ישנים שלושת בניי (12, 13, 15). קבעתי חוקים בבית. אחד מהם אומר שהם רואים תוכנית טלוויזיה בתשע במיטה. הגדול רוצה לראות יותר מכך. אני מבינה את הצורך שלו אבל אין באפשרותי שיישאר ער, מכיוון שהשניים האחרים ירצו גם. הוא מרגיש שאני לא מתחשבת בגילו. אני רוצה לדעת האם זה נכון לקבוע לו בגילו את זמן השינה. אני עובדת מאוד קשה כדי לפרנס אותם וכשאני מאשרת להם להישאר ערים, למשל בחופש, אני לא מצליחה לישון וכמובן לא לקום בבוקר לעבודה. אשמח אם תעזרי לי בדילמה הזו.

מיכל דליות: הילה, את צודקת וגם הבנים, ולכן צריך למצוא דרך ביניים. אם יש לכם סלון בבית הקטן בהחלט אפשר שהגדול יעבור לסלון בשעה תשע, כאשר הצעירים הולכים לישון ויישב איתך ותצפו בטלוויזיה. כמובן שהוא יצטרך אז להתחשב ברצונות שלך באיזו תוכנית לצפות, אבל נער בן 15 יכול בהחלט ללכת לישון בשעה הרבה יותר מאוחרת מאשר תשע. אם אין סלון או אין טלוויזיה נוספת בבית, אפשר שהמחשב יעבור לחדר אחר והוא יתעסק איתו עוד שעה וחצי. אפשר שהוא ימשיך לקרוא בחדר אחר ולא יילך לישון. אפשר שהוא יהיה אצל חבר כמה פעמים בשבוע ויחזור בשעה עשר/עשר וחצי. צריך למצוא את הדרכים אשר מקובלות עלייך ותתני לו את ההרגשה שהגיל שלו והצרכים שלו נלקחים בחשבון. והוא ילד טוב, אל תשכחי. כי אם הוא עד עתה משתף איתך פעולה והולך לישון עם אחיו ולא משאיר את הטלוויזיה פתוחה כי את לא מסכימה – זה סימן של ילד טוב שמשתף פעולה עם אמא. אז תחפשי את את הדרכים היצירתיות לשתף פעולה איתו. בהצלחה.

>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור הבא.

>> בטור הקודם: איך מספרים לילדים שהכלב מת?

לכל הטורים של מיכל דליות