דנה חוזרת מיום עבודה לתוך יום עבודה נוסף: טיפול בתאומים בני השנתיים. עומדות בפניה שעתיים (שלעיתים הן קשות וארוכות יותר מיום עבודה שלם) עד שירון, בן זוגה, יחזור מהעבודה ויוכל לקחת גם הוא חלק בטיפול בקטנים.
במשך השעתיים האלה דנה משחקת איתם, מאכילה אותם, שומרת עליהם וכמובן מתמודדת עם צורות התנהגות שלהם, שלעיתים חמודות אך רבות מהן אינן מקובלות עליה.
הילדים יגידו שאתם חופרים, ובצדק
היא מבקשת לא לקשקש עם הצבע על הרצפה, אך הם מקשקשים; מבקשת לקחת את הכיסא למקום, אך אינם לוקחים; מבקשת לא להסתובב עם הקרטיב ולטפטף בכל הבית – והם לא מקשיבים לה; מבקשת לא לגעת במכתבים שעל השולחן בכניסה והם נוגעים בהם ומפזרים אותם; לא להוריד את נעלי הבית והם מורידים. בקיצור, מתנהגים לא כמצופה מהם ולא כראוי.
דנה, כמו הרבה אמהות צעירות, לא רוצה להיות קשה עם הילדים. היא לא רוצה לכעוס עליהם או לגרום להם מורת רוח (אם היא תיקח מהם את הקרטיב, למשל) ולכן היא מדברת. מדברת הרבה ומסבירה שוב ושוב, כמה פעמים ביום וכבר כמה חודשים, נאומים בסגנון: "אמא אמרה שזה אסור, זה לא נעים לי, אני מבקשת שוב, כמה פעמים כבר אמרתי לך, אסור לטפטף, למה אתה לא מתחשב, אלף פעמים אמרתי לכם....." ועוד שפע של מילים. דברת נפוצה!
חכו עוד שנה והילדים יגידו לה, ובצדק, שהיא חופרת.
דנה לא מענישה. הורים שמענישים, עושים זאת כדי לחנך את הילדים. הם מעוניינים שהילדים ישלמו את מחיר ההתנהגות הרעה שלהם ואפילו שיסבלו בגלל התנהגותם הגרועה. התקווה היא שהמחיר הגבוה שהילדים משלמים בעקבות התנהגותם הגרועה – תגרום להם לא לעשות זאת שוב. הצרה היא, שכאשר גורמים לילדים שיסבלו בגלל מעשיהם, או כשמפעילים עונשים ומונעים מהילדים כל מיני דברים, יוצרים מרירות, היחסים מתקלקלים, מתחילים ויכוחים על חומרת העונש, נעכרת האווירה, הילדים מנסים להוכיח שההורים לא צודקים ואז ההורים מחמירים עם הילדים עוד יותר או, מה שמאוד שכיח, נסוגים מעמדתם ומהדרישה שלהם להתנהגות ראויה.
בשני המקרים, לא רק שלא משיגים את המטרה (כי הרי הילד לא סידר, לא אסף, לא התנצל) אלא הסכסוך נעשה חריף יותר ובנוסף הילד ממשיך להתנהג רע.
אז דנה אמנם לא הענישה את בניה, אבל היא גם לא נקטה בפעולה, אלא דיברה. דיבורים הם לא מעשים.
אל תגנו על הילד מפני תוצאות מעשיו
לכל התנהגות יש תוצאה טבעית או הגיונית, והקסם שטמון בתוצאות הוא שהילד לומד לקח בלי שאתם, ההורים, הם שגרמו לכך. בתוצאות טבעיות אי אפשר להשתמש. אי אפשר להפעיל אותן: הן פשוט קורות. כלי שביר שמטפלים בו ברשלנות עלול להתרסק. כשהולכים בגשם בלי מטריה נרטבים. כשנוגעים במגהץ חם נכווים. אם מפסידים ארוחה סובלים רעב. אם מאחרים לאוטובוס מפסידים את הטיול. כשמשאירים את המדבקות על הרצפה האחות הקטנה מקמטת אותן. אם הילדה רצה בגינה ולא נזהרה – היא נתקלה באבן ומעדה. אם הילד שיחק עם הכדור במרפסת – הכדור נפל למטה. אם הילדה לא אספה את הבובות שלה – אחותה הקטנה שיחקה ואולי אפילו שברה. אלו הן דוגמאות של תוצאות טבעיות.
מכל התנהגות כזו ניתן ללמוד, אבל לצערי זה לא קורה. וזה לא קורה כי אתם, ההורים, ממהרים להגן על הילד מפני התוצאות הטבעיות של מעשיו ולכן הוא לא מספיק להתנסות בהן ולא מפיק את התועלת שטמונה בהתנסות: אתם רצים מהר למטה להחזיר את הכדור, אתם מציעים ארוחה נוספת בשעה אחרת, אתם גוערים בתינוקת שנגעה בבובות, או שאתם ממהרים להפוך את התוצאה הטבעית לעונש: "אמרתי לך לא לנגוע במגהץ? עכשיו נענשת". או "אמרתי לך לא לשחק עם הכדור בבית? עכשיו ניקח לך אותו" . אילו במקום זה לא הייתם מדברים, או אפילו יותר טוב, הייתם משתתפים בצער הילד, אבל לא מנסים לתקן את המצב (על ידי ארוחה נוספת או נסיעה מהירה במכונית הפרטית כדי להספיק להשיג את האוטובוס) – הילד יכול היה לעבד את מה שקרה ולהפיק בינו לבין עצמו את הלקח. נכון, הוא היה עצוב או מתוסכל אבל בעל נסיון.
כשאתם הופכים את התוצאה הטבעית לעונש, הילד מפסיד את הלקח ובמקרים רבים הוא גם הופך את התוצאה ומצליף בה בחזרה: "מה איכפת לי! זה בכלל לא כואב!" או "דווקא לא התחשק לי הכדור הזה יותר!".
עליכם לאפשר לתוצאה הטבעית להתרחש בדרך המועילה וזאת תוכלו לעשות אם תאמינו שהילד מסוגל ללמוד מהתוצאה הטבעית, ולא חשוב בן כמה הוא.
עונש הוא תגובה שלא קשורה למעשה
יש מצבים בהם לתוצאה הטבעית אין מוסר השכל ולמידה. אם הילד לא אסף את צעצועיו, הם מפוזרים. לו זה לא מפריע. אם הילדה מרביצה לאחיה התינוק כל פעם שהיא עוברת לידו, התינוק בוכה ולה זה לא כואב. אין למצבים כאלה תוצאות טבעיות, של המציאות עצמה, אשר ילמדו אותם לקח.
כאן עליכם לפעול ולהגיב ולסמוך על תוצאות הגיוניות. תוצאות אלו הן פעולות הגיוניות שאתם עושים כדי לשמור על הסדר התקין של החיים, על אותם חוקים או תקנות שאתם עצמכם, ההורים, קבעתם.
עונש הוא תגובה שאין לה קשר הגיוני למעשה של הילד (לדוגמה: "הרבצת לאחיך, אז לא תראה טלויזיה") ולכן זו תגובה שמזמינה עלבון וחוסר שיתוף פעולה מצד הילד. תגובה, כאשר היא הגיונית למעשה הילד, היא זו שתחנך. הילדה לא אוספת את צעצועיה בסוף היום? אני אאסוף, כי סדר מאד חשוב בבית הזה, אבל הסידור הזה, בתום יום ארוך ומייגע, מעייף אותי מאד ולכן לא אספר סיפור, או לא אני אקלח או לא אשב לידה. נכון, היא תהיה עצובה אבל גם תדע שבעצם היא גרמה לזה ולכן תוכל לחשוב אם היא רוצה לחזור על זה למחרת.
דוגמה נוספת: אם יש הסכם בין אמא לבנה שלפיו אמא לוקחת את הבן בבוקר לבית הספר במכונית, וכדי ששניהם לא יאחרו חייבים לצאת לדרך בשבע וארבעים, אמא תגיד לילד: "בשעה שבע וארבעים אני זזה". אם הילד מזלזל בפרטי ההסכם ומאחר להגיע למכונית, הוא ימצא שאמו נסעה, כמתוכנן. התוצאה הגיונית, הילד ילך לבית הספר ברגל או שיסע באוטובוס או שסבתא תבוא לשמור עליו.
זה מצריך תכנון, נכון, אבל זה הגיוני וגם פרופורציונאלי לעבירה: אם בשעה שבע וארבעים אמא נסעה בלי הילד - זו תוצאה הגיונית. אבל אם היא אסרה עליו ללכת מחר לקולנוע כי בגללו נאלצה לחכות ולאחר לעבודה - איפה ההיגיון? זה עונש שבלי ספק יעורר התמרמרות בלב הילד.
תכננו. חישבו. עבדו בשיקול דעת. אל תפעילו כוח או כוחניות ואם יש צורך, המתינו להזדמנות בה תוכלו להפעיל את התוצאה ההגיונית המתבקשת.
תוצאה הגיונית תוכל לצאת לפועל רק כאשר המניע מאחוריה הוא חינוך ולא עונש והוא נעשה ללא מאבק.
עמדו על המשמר כדי לא ליפול קורבן לנטייה להתנשא על הילדים על-ידי השפלתם. זכרו לשמור על כבודם ועל כבודכם. אמרו לעצמכם: "אין לי רשות לכפות על ילדי את רצוני, אך חובה עלי שלא להיכנע לדרישותיו הבלתי מוצדקות".
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור הבא.