רגע לפני פרוץ משבר הקורונה בישראל, ראה אור אחד הספרים המסקרנים בתחום הכתיבה: "בית מלאכה לכתיבה", ספרה של רוני גלבפיש. מאז חנויות הספרים נסגרו, השקות, הרצאות וסדנאות כתיבה מתוכננות בוטלו או נדחו לתאריך לא ידוע וכולנו הסתגרנו בבתים. כל סופר אחר היה מאבד את שפיותו, אבל אצל גלבפיש המשבר נתן פתח לדרך חדשה: לאנשים התפנה המון זמן, והיא הייתה שם כדי לעזור להם. היא עודדה את העוקבים שלה לכתוב, הציעה להם קבוצות בזום, שלחה תרגילי כתיבה בווטסאפ וגילתה כמו כולם שאפשר לעשות הכל בלי לצאת מהבית.

רוני גלבפיש, בת 50, סופרת, גרה בזכרון יעקב, נשואה ואמא לשלושה, בני 20, 18 ו-12. ספרה הראשון "סיפור קטן ומלוכלך" זכה בפרס רמת גן לספרות ביכורים, וספרה השני "אגם הצללים" זכה בפרס גפן לספרות ספקולטיבית ובאות הפנקס. היא מגדלת דורות של תלמידים וכותבים בסדנאות הכתיבה המצליחות שלה ואוהבת לספר על שלל ספרים שגנזה רגע לאחר שסיימה לכתוב אותם.

 

צילומים: אליסיה שחף

מה הקטע שלך עם גניזת ספרים?

"לפעמים ספרים נולדים, ואף על פי שבתחילת הדרך היו יפהפיים, בסוף הם פשוט לא מספיק טובים, ואני לא רואה איך לשפר אותם במידה מספקת. במצב כזה אני מעדיפה לוותר מאשר להוציא יצירה שאני לא עומדת מאחוריה. ובכל זאת, מכל אחד מהספרים הגנוזים האלה למדתי משהו."

מאיפה הגיע הרעיון לכתוב ספר הדרכה לכותבים?

"'בית מלאכה לכתיבה' נולד כתוצאה מייאוש. פשוט ככה. אני אוהבת לכתוב. החלום היחיד שלי בתור ילדה היה להיות סופרת. אבל כאדם מבוגר גיליתי שאני מאוד מתקשה להגשים אותו. אני מתחילה סיפורים ולא מצליחה להמשיך, לא יודעת איך לסיים, לא מתמידה. כל חיי הכתיבה שלי היו שרשרת של ניסיונות כושלים, זה היה מייאש.

"מדי פעם הצלחתי לפרוץ את המחסומים של עצמי בקושי רב. בגיל ארבעים פרסמתי ספר ראשון. אחרי חמש שנים יצא השני. נראה כאילו סוף סוף זה מצליח, אבל אני ידעתי את האמת: רוב הזמן לא כתבתי כלום. היה ברור לי שחייבת להיות דרך טובה יותר, פחות מתישה. ידעתי שאני לא לבד, כמובן. הכתיבה קשה עבור סופרים רבים. ובכל זאת התעקשתי לחפש דרך אחרת.

"הרגשתי שאני יכולה לכתוב טוב יותר אם אצליח לעבוד באופן רצוף יותר ושיטתי, שאפשר להגיע בכתיבה למקומות עמוקים ומעניינים יותר. בסופו של דבר החלטתי לעשות ניסוי. לקבוע לעצמי מסגרת עבודה, ואז לעקוב אחרי מה שיוצא. הכלל היחיד היה שאסור לי לשפוט את עצמי. רק להתבונן מה קורה כשאני מנסה לעבוד יום יום, ולתעד את התהליך בקפדנות".

מה היו תוצאות הניסוי?

"התוצאות היו מפתיעות ומאירות עיניים במידה שקשה לתאר. הגילוי הכי מדהים היה שאני בכלל לא עצלנית. למעשה, אני ממש חרוצה ומחויבת לעבודה שלי. גיליתי שיש דברים שמפריעים לי לעבוד על בסיס קבוע. חלק מהם היו צפויים: כשהבן שלי עבר תקופה קשה בטירונות או כשהילדים היו בחופש הגדול, הייתי מפוזרת מאוד.

"אבל היו גם הפרעות משונות ממש. למשל, אם פרסמתי כתבה או פוסט שקיבלו הרבה הדים, למחרת לא הצלחתי לכתוב כלום. הגעתי לחדר העבודה, ואיתי באו כל מי שעשה לייק או כתב טוקבק, היה לי רעש נוראי בראש. גיליתי ששבת הוא יום נהדר לכתיבה עבורי, כשכל המשפחה שלי בבית הכנסת. ויותר מכל: גיליתי שאם אני לא נלחמת בעצמי ויורדת על עצמי ללא הפסקה, אני מצליחה לכתוב בממוצע 6-5 ימים בכל שבוע, למשך 5-2 שעות".

למה הניסוי הזה היה חשוב לך? ומה אנשים כותבים אחרים יכולים ללמוד ממנו?

"זה היה ניסוי חשוב מאוד כי כל השנים שמעתי שסופרים רציניים כותבים כל יום במשך שעות. שרק ככה אפשר לכתוב ספרים לאורך זמן. אבל אני הצלחתי לכתוב יפה מאוד גם ככה. היו לי סיפורים חדשים, היתה לי טיוטה לספר חדש. לא יצרתי את לוח הזמנים שלי, גיליתי אותו. זה הקצב הטבעי שלי. אבל כדי למצוא אותו, הייתי חייבת להשעות את הביקורת, פשוט להתבונן.

"אני מלמדת סדנאות כתיבה כבר הרבה שנים, אז באופן טבעי שיתפתי את התלמידים שלי בתהליכים שעברתי. חלק מהם החליטו לנסות לעשות את אותו תהליך, ורבים מהם חזרו אחרי כמה שבועות עם עיניים מוארות ואמרו שזה עבד. בסופו של דבר החלטתי לאסוף את כל מה שלמדתי לתוך ספר, כדי שהתלמידים יוכלו לעשות את התהליך הזה במקביל באופן עצמאי".

למה לדעתך אנשים רוצים לכתוב? למה זה חשוב?

"למה אנשים רוצים לצייר? לרקוד? לשיר? כי זה כיף. אמנות זה אושר, היא ביטוי בסיסי של הטבע האנושי היצירתי. מרוב שמדברים על הקשיים אנחנו עלולים לשכוח שלפני הכל, כתיבה היא הנאה גדולה. ילדים כותבים סיפורים בקלות ובעליזות, ממציאים עלילות מופרכות בלי פחד. אף אחד עוד לא אמר להם שהם חייבים לעשות את זה כמו שצריך, לפי מערכת כללים חיצונית. אף אחד עוד לא סימן איקס אדום וכתב להם "בלתי מספיק". אז הם משתוללים. כתיבה היא גם דרך נהדרת לגלות מה אנחנו באמת חושבים ורוצים. דרך נהדרת לבחון עוד אפשרויות בחיים. דרך נהדרת לשמר עולם פנימי ויצירתי חי".

הורים לילדים קטנים מתקשים מאד למצוא את הזמן לכתוב. מה את אומרת להם כשהם מתלוננים בפניך?

"אני אומרת להם שבאמת קשה לכתוב עם ילדים קטנים. שלא תמיד אפשר. אבל שאם יצליחו, הכתיבה תהיה חבל הצלה ממש. תינוקות וילדים קטנים ממלאים את הבית באור ואהבה, אבל הם דורשים התמסרות גדולה כל כך שהרבה מאיתנו מרגישים שהלכנו לאיבוד לגמרי. מי שהיינו קודם נשכח מאחור, ועכשיו אנחנו ספקי שירותים במשרה מלאה.

"הכתיבה מאפשרת לנו להיזכר מי אנחנו, לשחרר מתחים ולהיות לרגע אנשים מבוגרים עם עולם פנימי, רצונות, תשוקות. חיים. ובכל זאת, אני אומרת ששווה לנסות. עם שני הילדים הגדולים לא הצלחתי לכתוב. ניסיתי, אבל לא התעקשתי. להריון השלישי נכנסתי עם חצי ספר, אז הפעם כן התמדתי ונאבקתי, והתוצאה הייתה שההיריון והשנה הראשונה עברו עלי הרבה יותר טוב. זה עדיין היה קשה, אבל לא איבדתי את עצמי. וזה הספר הראשון שלי שיצא לאור".

"אפילו המגיפה לא יכולה לקחת מאיתנו את הדמיון"

מה כתיבה יכולה לתת לנו, ההורים, בשעה כזו של חוסר וודאות לגבי העתיד?

"לפני הכל חשוב להקדים ולומר שלא תמיד נצליח לכתוב. לא בכל מצב. זה לא קשור לכח רצון אלא לעניינים פרוזאים לכאורה: כמה שיתוף פעולה יש לנו מבני זוג, כמה מקום יש בבית, בני כמה הילדים שלנו, מה המצב הנפשי שלנו ושל בני הבית, כמה אנחנו רגילים לכתוב ועוד. כדאי ושווה לנסות למצוא זמן לכתיבה, אבל קחו בחשבון שלא תמיד זה אפשרי. ובכל זאת, שווה לנסות, כי הכתיבה מרחיבה את החיים, מאפשרת לנו להתבונן בעצמנו ובאחרים ולהבין את העולם, והיא יכולה להיות מבדרת ומענגת מאוד לפעמים.

במשך רוב היום אנחנו עמוסים במטלות: להכין אוכל, לוודא שהילדים לומדים, שהם מסתדרים זה עם זה, שפה ושם אפשר לראות פיסת רצפה, שכולנו לא מאבדים צלם אנוש. והילדים הם חיינו, אבל מדי פעם אנחנו צריכים רגע להיות עצמנו, להקשיב פנימה ולא החוצה. וכאן הכתיבה יכולה להציל אותנו.

"בזמן הכתיבה אני לא אמא בתפקיד. אני משוטטת בעולם שבחרתי לעצמי, שוקעת בו כל כולי, וחוזרת אחרי זמן מה אל המשפחה בכוחות מחודשים. הכתיבה היא התנגדות, היא מאבק. מול הגבלות חיצוניות על מרחב התנועה ועל מערכות יחסים, היא מאפשרת לתודעה שלנו להישאר חופשית. אולי הגוף לא יכול לצאת מהבית או ללכת לכל מקום שבא לנו כפי שהתרגלנו בעבר, אבל באמצעות הכתיבה פותחים לנפש צוהר לעולמות אחרים. אפילו המגיפה לא יכולה לקחת מאיתנו את הדמיון."

מה האתגר הראשי שגורם לאנשים שרוצים לכתוב להימנע מכך?

"שאלה נהדרת! יש שתי סיבות מרכזיות, אחת חיצונית והשנייה פנימית – ומסוכנת פי כמה. החיצונית מוכרת לכולנו: אין זמן. אין לנו מקום. יש לנו עבודה, משפחה, מחויבויות, חברים. רוב הכותבים לא מתפרנסים מהכתיבה, וקשה לבנות הרגלים שיאפשרו לנו לכתוב בכל זאת בתכיפות שתאפשר לנו להשתפר, להשלים סיפורים וספרים. אבל הבעיה הפנימית היא המחסום העיקרי: רוב האנשים יגידו שהם עצלנים ואין להם מחויבות, אבל זה לא נכון. אצל רובנו המחסום האמיתי הוא ביקורת עצמית חריפה וקשה.

"אנחנו כועסים על עצמנו כשאנחנו לא כותבים, וכשאנחנו סוף סוף מצליחים לכתוב, אנחנו כועסים על עצמנו שכתבנו מעט מדי או שמה שכתבנו לא מספיק טוב. הביקורת הזו הופכת את הכתיבה למשולש ברמודה של לחץ ועצבים. היא מרחיקה אותנו עוד יותר מהכתיבה. השיעור הגדול והקשה של כולנו הוא להשעות את הביקורת העצמית, לרסן אותה. לכתוב עשרים דקות, אם זה מה שיש. לקבל את העובדה שבהתחלה נכתוב לא טוב. כדי להשתפר צריך להמשיך לעבוד. לקבל את הביקורת הזו, היא חלק מהתהליך".

יש לך כמה טיפים איך לכתוב דווקא בתקופות של כאוס במחשבות, תקופות לחץ או מצבים לא שגרתיים?

"יש טכניקות שמאפשרות לכתוב כמעט בכל מצב. הבולטת ביניהן היא כתיבה מהירה ואינטואיטיבית: להניח עט על נייר או אצבעות על המקלדת ולרוץ עם המחשבות בלי לעצור. לא לנסות ליצור משהו גדול, אלא לכתוב במהירות, בלי תכנון. בהתחלה הטקסטים האלה ייראו לכם כמו בלגן גדול וחסר משמעות, אבל אם תעשו את זה במשך כמה ימים, כמה שבועות, לאט לאט יצוצו בהם נושאים מעניינים, רעיונות, דמויות. הכתיבה הזו טובה מאוד גם לנפש. היא מאפשרת לשחרר כאבים שלא ידענו שהם שם, לתמוך בעצמנו במהלך התקופה הקשה. אבל היא יכולה לשמש חומר גלם מצוין לתהליך היצירתי. נוכל להשתמש בהם כשהגל הזה יעבור, כשתהיה לנו סוף סוף פניות רגשית להתבונן במה שכתבנו ולעבד את החומרים לכדי יצירה."

"קניתי תרופות לקשישים, הסעתי חולים, הבאתי תועלת. ואז חליתי"

איפה הקורונה תפסה אותך בחיים?

"בתקופה הכי מלחיצה בחיים של סופרת עם ספר חדש ביד. תמיד הזהירו אותי שאם תפרוץ מלחמה רגע אחרי שהספר יצא, הוא אבוד. הוא פשוט יישכח. אבל אף אחד לא דיבר איתי על מגיפה. שבועיים לפני הסגר הגדול בן זוגי ואני חזרנו מחו"ל ישר לתוך הבידוד הראשון. למזלנו חלק מהתקופה הבן הבכור שלנו, שהוא חייל, היה בבית. הוא החזיק את הבית, עשה קניות, הוציא את הכלבה, דאג לאחים שלו. שנינו ישבנו בחדר, בריאים לגמרי, משועממים, הכל נראה לנו כמו סרט מוזר וטיפשי. אבל כשהוא חזר לצבא נאלצנו לתפעל את הבית בלעדיו וגילינו שזה לא פשוט בכלל. רגע אחרי שיצאנו מהבידוד התחיל הסגר הכללי. ידעתי כבר עם אילו קשיים אנשים מתמודדים, והצעתי לעזור לאחרים דרך קבוצות הפייסבוק המקומיות ואחר כך דרך קבוצת ווטסאפ. כמה ימים התרוצצתי, קניתי תרופות לקשישים, הסעתי חולים, הבאתי תועלת. ואז חליתי."

חלית בקורונה?

"בשלב הזה לא ידעו האם זה שפעת רגילה או קורונה. שלחו אותי מיד לעשות בדיקה לקורונה ונכנסתי שוב לבידוד, הפעם חולה ולבד. זה היה הרבה יותר קשה. את האוכל השאירו לי ליד הדלת. האמת היא שקצת השתגעתי. היה כל כך קשה ומוזר לשמוע את בני המשפחה מעבר לדלת ולהישאר מנותקת, בודדה. הפיתוי לצאת היה עצום. העור שלי כאב מרוב צורך בחיבוק. והרגשתי שקשה גם להם, למרות שהם ניסו לא להקשות עלי. כל יום הייתי צריכה להילחם בעצמי כדי לא לצאת ולחבק אותם. ואז התברר שהבדיקה שלי אבדה. נעלמה. לא רק שהבידוד לא נגמר, אני צריכה להיבדק שוב, בערב ליל הסדר, ולחכות לתוצאות שוב. את ליל הסדר העברתי לבד, במיטה, עם גפילטע פיש ודמעות".

מה עושים במצב כזה?

"האמת היא שחזרתי לכתוב מרוב כעס וייאוש. פשוט לא יכולתי יותר. כתבתי קצת, וממש רע. בהתחלה בעיקר התלוננתי על כל מה שרע וקשה, טקסטים איומים. אבל כתבתי. וזה עשה לי טוב. קצת. לאט לאט הבנתי שעומס הפרטים האלה הוא המארג של הבדידות. התחלתי לשחק איתו, ומצאתי את עצמי בבית אבות, עם אשה קשישה שחברתה הקרובה מתנתקת רגשית והעולם החדש הזה הולך וסוגר עליה. האשה הזו הקסימה וריתקה אותי. למשך שעות ארוכות שכחתי שאני שרויה בבידוד, אסירת המגיפה. במקום זה הייתי אשה אחרת, עם היסטוריה ואהבה וסיפורים, זה היה כמו קסם. כשהגיעה סוף סוף התוצאה השלילית של הבדיקה כבר הייתי במצב הרבה יותר טוב. הקשישה הזו, שהסיפור שלה פורסם באנתולוגיה ׳מאה מטר׳ של ׳עברית׳, הצילה אותי מהבידוד והעצבות. והכתיבה הצילה את חיי. שוב."