הכירו את מגי אוצרי שגרה עם בן זוגה התסריטאי, ביתם בת הארבע, שני חתולים וכלבה אחת בתל אביב. פורמלית היא עורכת דין וד"ר למשפטים, אבל הייתה מעדיפה שלא יזקפו את זה לחובתה, בעיקר כי היא לא עוסקת במקצוע. שלושה ספרים שכתבה ויצאו בהוצאת כינרת, זמורה-ביתן נתנו לה את הזכות לקרוא לעצמה "סופרת". סופרים רבים כתבו ספרי דיסטופיה על מגפות ואסונות אבל אף אחד מהם לא הצליח לחזות במדויק את המצב ולתאר את המציאות איתה מתמודדת האנושות בשנת 2020.

"עיניים אדומות" הוא חלק ראשון בטרילוגיה דיסטופית שמתעדת את התפוררותה של ישראל בעקבות וירוס מסתורי שעובר במגע. יש שם את כל המטעמים שכבר למדנו להכיר ממש מקרוב – חוסר יציבות פוליטית; סופרמרקטים ריקים; קריסה של הבורסה; איסור על מגע, הורים שלא יכולים לחבק את ילדיהם, סבים וסבתות שלא רואים את הנכדים שלהם, בידוד, עוצר ועוד ועוד. הוא יצא לפני כמה חודשים, והנה, הבדיון הופך למציאות.


מתי התחלת לכתוב את הספר ואיך חשבת על הרעיון?
"האמת שחשבתי על הרעיון לפני שש שנים, במהלך מבצע צוק איתן. הייתי בניו יורק בשיא תקופת השנאה לישראל. הלכתי עם בן הזוג שלי בשדרה החמישית, והיה שם איזה מישהו שהפגין נגד ישראל. עכשיו, אני, כשאני בחו"ל, קורה לי משהו. זה כאילו אני עוברת מוטציה והופכת לדוברת משרד החוץ. שגרירת ישראל באו"ם. ניגשתי לבחור הזה כדי להסביר לו שהדברים הם קצת יותר מורכבים ממה שהוא מציג. שאנחנו לא לגמרי הרעים, שהפלסטינים הם לא לגמרי הטובים. שיש פה סיפור קצת יותר מסובך. הייתי כה ממלכתית ומנומסת, בכל זאת – תפקיד השגרירה הוא תפקיד מחייב – אבל הוא לא היה מוכן לשמוע והוא פשוט התחיל לצרוח עליי ולגדף אותי, עד שבן הזוג שלי משך אותי משם לפני שהבחור הזה יבצע בי וידוא הריגה.

"חזרתי למלון כל כך מעורערת. הרגשתי שמסביב הכל קורס. שהעולם מתפרק. בקיצור, הכל הרגיש כה פריך ושברירי. הרגשתי שהעולם, פשוטו כמשמעו – השתגע. הרגשתי שאני חייבת לכתוב ספר שמתאר את הסצנריו הכי מחריד שאני יכולה לתאר עבור העולם ועבור ישראל. מעין תמרור אזהרה, שיראה לאנשים עד כמה הדברים יכולים להידרדר ברגע, אם לא ניזהר. אם לא נשמור על צלם האנוש שלנו. ופתאום נזכרתי באיזה סיפור שלמדתי באוניברסיטה, של רבי נחמן מברסלב, ששמו "משל התבואה". סיפור שמספר על מלך שחולם בלילה שהעולם יוכה במגפה שתגרום לעולם לאבד את שפיותו, והוא יושב עם היועץ שלו ומנסה לטכס עיצה – איך להתמודד.

"משם התחלתי לגלגל את הרעיון ולהעצים אותו. ובאמת, הספר מציג עולם שנמצא שנים אחרי מגפה שיש בה הרבה מן הדומה למה שאנחנו חווים עכשיו, רק שבניגוד למה שאני מקווה ומאמינה שיקרה בעולם האמיתי – הם לא התגברו על הוירוס, והמצב שלהם רק החמיר. שנים אחרי פרוץ המגפה, מדינת ישראל מחולקת למחנות נפרדים – לחילונים, לחרדים, לדתיים ולערבים. יש רעב קשה והגבלות חמורות על צריכת חשמל ומים, הצבא משמש ככוח שיטור ודיכוי של האזרחים ויש עוצר הדוק ברחובות."

את יכולה לדמיין חיים בסיטואציה כזו במציאות?
"לא, אבל מצד שני, לא יכולתי לדמיין מה שקורה עכשיו, ובספר שלי, אלו בדיוק הדברים שקרו בשבועות הראשונים לפרוץ המגפה, אז לכי תדעי מה יהיה עוד כמה שנים. בגדול – אם זה העתיד, אשמח מאד אם יוציאו אותי להורג כבר עכשיו. באמת. פרגנו לי בציאניד. אבלע אותו בשמחה. למזלי אני חיה עם בן זוג שתמיד רואה את חצי הכוס המלאה. אתמול בדיוק בכיתי לו שאני ממש חוששת ודואגת – לאיזה עולם הילדה שלנו תגדל. אז הוא ענה באדישות – לעולם שבו נותנים לה קצת ספייס ושוטפים ידיים".

מה במה שקרה הפתיע אותך? מה לא חזית שיקרה במצב כזה?
"בספר שלי אין סצנות שבהן אנשים רבים על נייר טואלט. זה פאק שלי באמינות. את זה לא ראיתי בעיניי רוחי כשדמיינתי את האפוקליפסה. חשבתי שיריבו על אוכל. חשבתי שיריבו על תרופות. משהו בהיגיון הפנימי שלי כנראה נתן לאנשים יותר מידי קרדיט. כאילו, רבאק, תתקינו בידה. בספר שלי גם אין להם משלוחים מוולט.

"עוד משהו שלא דמיינתי זה כמה שכולם ייהנו להגיד לאחרים מה לעשות. לא ברמת המאקרו. ברמת המיקרו. כולם אומרים לכולם איך וכמה לצאת, וכמה פעמים ביום לשטוף ידיים. זה אפילו גובל בהתנשאות. בייחוד בקטע ההיגייני. התנשאות היגיינית. נגיד, כל פעם שאני יוצאת עם הכלבה וחוזרת הביתה, בן הזוג שלי פוקד עליי לשטוף ידיים. באמת? אתה פוקד עליי לשטוף ידיים? אתה? כשהכרתי אותך היית יוצא מהשירותים עם ידיים יבשות. גם בכל פעם שהוא יוצא מהבית הוא חוזר הביתה עם פריט היגיינה חדש. פעם הוא חוזר עם סבון. פעם עם אלכוג'ל. פעם עם כפפות לטקס. אתמול הוא חזר הביתה עם מסכות חדר ניתוח. אני ממש ממתינה בציפייה ליום שבו הוא יחזור הביתה עם אינקובטור לילדה."


איך זה להיות עם בת ארבע בבידוד?
"בכלליות, ניתן לומר שאני שפחה חרופה. שגרת היום שלי מושתתת על הליכה דו-דקתית למטבח לסירוגין כדי להביא לה מים וכדי להביא לה חטיף. הקיום שלי צומצם לכדי משרתת ללא שכר. בסיוטים הכי גדולים שלי, ביבי פונה לאומה בשמונה בערב ואומר לכולם שעל פי התקנות החדשות לשעת חירום ערוצי הילדים מבוטלים וכל ההורים חייבים לעשות לפחות שמונה שעות יצירה יומיות עם הילדים. לפחות הילדה ממש מאושרת. זה קצת מנחם שמישהו בהיי מכל הסיטואציה הזו. היא פורחת. לא רוצה שזה יגמר.

"בדיעבד, זה רק גורם לי להיזכר במלחמת המפרץ וכמה שנהניתי אז ולהבין כמה בטח ההורים שלי סבלו. סליחה אמא ואבא. אני יודעת שהייתי קוץ בתחת.

"בכלל, אני חושבת שהמשבר הזה יגרום לגל עולמי היסטרי של אל-הורות. אני רואה פייסבוקים של חברות רווקות שלי, או של חברות בלי ילדים – ומקנאת. כל היום הן בנטפליקס. עושות קורס בפתוחה. קצת יוגילאטיס. בינתיים אצלי בבית אני מנסה לעבוד על הלאפטופ במיטה, בזמן שהבת שלי מושכת לי בשיער, מתיישבת לי על הראש ומפליצה. יש לי חברה עם שני ילדים שניסתה להדביק את עצמה בקורונה כדי לקבל בידוד במלון דן פנורמה."

לפי התיאור המשעשע שלך אני מבינה שאת לא רואה דימיון בינך לבין הגיבורים בספר לפחות בתחושות?
"תתפלאי, הרבה מהספר הוא על הקשר שלנו עם ההורים שלנו. יש משהו במאורעות כאלה, שהם שמים פרוזקטור ענקי על התא המשפחתי. אם התא המשפחתי חזק – הוא ישרוד ואפילו ייצא מחוזק, אבל אם יש בקשרים בין בני המשפחה אפילו סדק זעיר – הוא יגדל ויתעצם לממדים של תהום בלי תחתית. זה משהו שאני מאד רואה בדינמיקה המשפחתית בספר – בקשר של הדמות הראשית – רות – עם ההורים שלה, וגם בקשר בין ההורים לבין עצמם – קשר שהולך ומתערער ונפרם לאורכו של הספר.

"בעצם הספר מראה איך במקביל להתפוררות של הציבורי – של המדינה – יש גם התערערות של התא המשפחתי הפרטי. זה קורה גם אצלי בבית – הבידוד הזה הוא חתיכת סיר לחץ. להיות עם הילדה שלך ועם בן הזוג שלך כל היום. בפרפרזה לצ'רצ'יל: מעולם לא התעצבנו מעטים כל כך הרבה כל כך על מעט כל כך. אני ואדר (בן הזוג) רבים כמעט כל יום. משלימים, אבל רבים. יוצאים מזה מחוזקים, אבל רבים. בואי נגיד שאם הוא לא יירצח במקריות לאורך הבידוד הזה, אני שמה את הז'יטונים שלי שנהיה ביחד לעד. הצד השני של כל הסיפור הוא הגעגוע לאנשים שאנחנו לא רואים בתקופה הזו. לא פגשתי את ההורים שלי – שעברו במיוחד מחיפה לרמת גן כדי להיות קרובים אליי – כבר שבועיים."

בספר ישנה הקדשה "לילד שלא נולד". צביטה בלב עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הספר.
"האמת אני שמחה ששאלת על ההקדשה הזו. חשוב לי לדבר על זה ולא להסתיר, לתת פורקן לתחושות. קצת לפני הטיסה ההיא לניו יורק, זו שעלה לי בה הרעיון לספר, איבדתי היריון. זה בוודאי תרם לתחושה הזו שלי, שהעולם מתפרק. זה היה בשבוע שתים עשרה. הייתי מאד עצובה. חשבתי שהעצב הזה לא ייגמר לעולם. האמת, שבדיעבד, כשאני נזכרת בזה, אני חושבת שזה לא רק שהרגשתי שהעולם הולך לאבדון. העולם שלי באמת הלך לאבדון.

"ביום שבו הודיעו לנו שלעובר אין דופק, חזרתי עם בן הזוג שלי לדירה ממש שקטה, והרגשתי שאם אצטרך להישאר עוד רגע אחד במקום הזה, אני פשוט אפסיק לנשום. שאוויר לא ייכנס לריאות שלי יותר. אז אספנו את הדברים שלנו, ותוך יומיים כבר היינו על מטוס לארה"ב. כשחזרתי, כתבתי את הטיוטה הראשונה של "עיניים אדומות" וידעתי כבר אז שאקדיש את הספר הזה לתינוק ההוא שאיבדתי. אנשים אומרים שהזמן מרפא את הכאב, אבל במקרה שלי זה לא הכי נכון. יש פצעים שלא באמת נרפאים. היום יש לי משפחה יפה, ובת נפלאה, ועדיין, יש רגעים שאני נזכרת בילד ההוא שלא נולד, והעיניים שלי מוצפות דמעות."

כסופרת בעצמי אני יודעת שמדובר בתקופה מאד קשה. חנויות הספרים נסגרו, סדנאות הכתיבה נעצרו. איך את בעצם מעבירה את התקופה המוזרה הזו?
"לאחרונה פתחתי את ׳שעת סיפור׳ – סדרה של סדנאות כתיבה אונליין. המשמעות היא, וזה יוצא אחלה לתקופה הזו של ההסגר , שהסדנאות כולן מתקיימות בכיתה וירטואלית ברשת, ואפשר להשתתף בהן מבלי לצאת מהבית ובזמן החופשי. אין סיבה שמי שרוצה לכתוב ולקבל הכוונה, לא יוכל לעשות זאת.
בלי שום קשר, לאור המצב, ולאור העובדה שחלק גדול מהדברים עליהם כתבתי התממשו, אני שוקלת להתחיל לכתוב ספר נוסף בו אני זוכה בלוטו וחייה באושר ועושר עד עצם היום הזה. "

הספר "עיניים אדומות" נמכר בחנויות הספרים וניתן להשיגו גם בגרסה דיגיטלית באתרים השונים ובאתר "אייקאסט" להאזנה.