שיטת החינוך הנוכחית בישראל כנראה לא עונה על צרכי החברה. הבעיה מתחילה בכך שנכון להיום, אף מנהל לא מסוגל לשבת במשך 20 דקות לשיחה עם תלמידי בית הספר, פשוט מכיוון שאין זמן מוקצה לטובת הנושא. באופן שבו המערכת פועלת, תלמיד עובר לעיתים תחת מנהל במשך 6 שנים, מבלי שהוא יודע מה הצרכים האמיתיים שלו.
>> סקר החינוך הגדול: מה אתם חושבים על מערכת החינוך בישראל?
כמו כן, במערכת החינוך המסורתית לא נעשה שום תהליך של העברת שרביט בין אלה שאמונים על הילדים שלכם בכל שנה ושנה (למעט המעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים), ולא נוצר רצף פדגוגי משמעותי. אין מעקב אחר התקדמות הילדים ומימושם העצמי, ורק הילדים שנמצאים בקצוות – בעלי הישגים יוצאי דופן או אלו שמשתתפים בתקריות אלימות – הם אלו שמתעסקים בהם. שאר התלמידים, עם ממוצע של 65-90, פשוט נשארים שקופים.
אבל מסתבר שאפשר לנצל כלים טכנולוגיים מתקדמים כדי למפות את צרכי התלמידים ולעזור להם. הדוגמא הכי טובה לזה היא המודל ההוליסטי, שמהווה כבר היום בסיס לתכנית חינוך חדשנית המופעלת על ידי רשת אורט, בשיתוף מחוז הצפון של משרד החינוך והערים בית שאן, מעלות-תרשיחא ומגדל העמק.
ראיונות אישיים 3 פעמים בשנה
לפי מנהלי רשת אורט, מטרת המודל ההוליסטי היא "לבנות רצף חינוכי, פדגוגי וארגוני, משולב בקרה והערכה, שיבטיח רווחה נפשית, תפקוד מיטבי ושיפור בהשגת החזון ומטרות החינוך". בפועל, הנתונים מגיעים מראיונות שעורכים המחנכים עם התלמידים שלוש פעמים בשנה ומשקלול המידע לפי ערכים של "מצוין", "נורמטיבי", "זקוק לתמיכה" או "בסיכון".
איסוף המידע נעשה תחת פיקוח של היועצת, בצורה דינאמית ובאופן מבוקר. כך מתייחס המודל לא רק להישגים ולציונים של כל תלמיד, אלא גם לפרמטרים כגון כמות שעות השינה שלו, איכות התזונה, רווחתו הכלכלית, תחומי העניין, הרגלי פעילות גופנית, התנדבות, מצב חברתי, מצב פיזי ומצב משפחתי.
"הנטייה הראשונה הייתה לשאול את מי מעניין כמה הילד ישן או מה הוא עושה אחר הצהריים, אבל כשהמורים הבינו את התפיסה השאלות הפכו להיות אחרות", מגלה מירב אלבז, מנהלת בית הספר אורט כללי בבית שאן. "המיפוי בודק את כל הרבדים. יש שאלון קבוע לכל המורים ולכל התלמידים וכך נמנעות הטיות. היום ילד יודע להגיד במה הוא טוב, לא רק מה הוא אוהב. וזה אחד היעדים – שהילד יידע לזהות מה החוזקה שלו. אלו דברים שאפילו ההורים לא תמיד יודעים להצביע עליהם".
בנוסף, לקראת הישיבות הפדגוגיות שמתקיימות פעמיים בשנה נשאל כל תלמיד מה היה רוצה להעביר לצוות המורים. הוא יכול לבקש משהו ("אני לא רואה טוב", "אני רוצה לעבור מקום", "אני זקוק לעזרה במקצוע מסוים", וכו'), או להודות לאיש צוות ספציפי שמסייע לו. בסופו של דבר, התוצאות מוצגות בטבלה צבעונית עם ערכים מוחלטים והן מאפשרות בניית תכנית עבודה ברמה האישית.
איך עושים מיפוי ממוחשב של צרכי התלמידים?
שיטות מיפוי מתקדמות הן הסוד מאחורי המודל ההוליסטי. מה שהיה בעבר חלומם הרטוב של מורים ואנשי חינוך בכל רחבי העולם קורם עור וגידים ממש מתחת לאף, והוא קיים היום בעיקר בזכות שיפורים טכנולוגיים מרחיקי לכת.
"זו תפיסה שחייבים להכיר וללמוד לפני שמטמיעים אותה. יש הרבה תכניות שמגיעות לבית הספר, אבל פה זה היה אחרת: למנהלת הפרויקטים היה חשוב שנבין את התפיסה העקרונית, ורק אז ניישם אותה. וברגע שאני כמנהלת הבנתי את הרעיון, חשפתי אותו לשאר הצוות. זה התחיל במעגלים קטנים ועבר בהדרגה לכולם", מגלה אלבז.
תוצאות המיפוי משפיעות כמובן גם על חלוקת המשאבים והכספים. "לאחרונה עשינו מיפוי לכיתה מסוימת, וראינו שיש מספר תלמידים עם בעיה רגשית", נזכרת אלבז. "היות ובית הספר לא תמיד יכול לטפל בכל התלמידים, באתי עם הצרכים שלי למנהלת הפרויקטים ועם הנתונים של המודל, וסיפרתי להם. קיבלתי תשובה חיובית להתמקד בעניין הזה ואור ירוק 'להתפרע'. השתמשתי בכסף כדי להביא מתופף שמתמחה בעבודה רגשית עם ילדים, והתוצאות היו מדהימות".
עוברים מנתונים למעשים
השאלה שהכי מעניינת את ההורים היא כמובן איך המודל הזה מקבל ביטוי בשטח, וכיצד הילדים שלנו מגיבים לגישה החדשה. מחקר של פרופ' יצחק גילת וד"ר רחל שגיא בדק את הסוגיה הזאת וחזר עם ממצאים מעודדים. לפי שאלון שהועבר ל-98 אנשי צוות חינוכי בחמישה בתי ספר שבהם פועלת התכנית, 81% הביעו עמדה לפיה הם שבעי רצון ממודל החינוך ההוליסטי. 83% מהמורים העידו שהם מעריכים שיש להם יכולת גבוהה לפעול לפי המודל, בעוד לא פחות מ-74% הצהירו שהיו רוצים לעבור בעצמם מיפוי עצמי.
גם הילדים לא נשארים אדישים לאפקטיביות של המודל ההוליסטי. משיחה עם פרופ' גילת עולה שהתכנית משפיעה על התלמידים לפחות בשלושה תחומים: אקלים בית הספר (ההרגשה הכללית שיש לילד בנוגע לבית הספר), שיפור הישגים לימודיים והחוזקות האישיות.
"הילדים נתנו לנו המון חוזקות והשתמשו בשפה עשירה. הם מנו חוזקות מגוונות, גם בתחום הלימודים, גם בתחום התחביבים וגם בתחום הבין-אישי", נזכר פרופ' גילת, ראש רשות המחקר של מכללת לוינסקי לחינוך. "כששאלנו איך הם גילו את החוזקות, התלמידים ציינו בעיקר את השיחות עם המחנכות. המסקנה שלנו כחוקרים היא שההשתתפות בתכנית מעצימה את הילדים גם ברמה האישית, גם בשיפור הלימודים וגם בהרגשה הכללית".
בניגוד למה שניתן היה לצפות, המודל ההוליסטי לא העמיס על צוותי החינוך בבתי הספר שבהם הוא יושם – אלא להיפך. רק 34% מהנשאלים במחקר סיפרו שהתכנית הוסיפה להם עומס רב מדי ו-86% מהם אף ציינו שהתכנית מאפשרת את "הבאת הקול האישי של התלמידים". מעבר לכך, הנשאלים זיהו עוד שלוש מטרות שבהן חלה לדעתם התרומה המשמעותית ביותר: זיהוי חוזקות התלמיד, היכרות מעמיקה איתו וזיהוי נקודות מצוקה.
הילד שלכם הוא הכי מיוחד בכיתה – שלב ההוכחות
המודל ההוליסטי מצליח כי המורים מזדהים איתו ומזהים אותו עם תחושה של תכנית מהפכנית במציאות החינוכית בבית הספר. בנוסף, המחקר של מכללת לוינסקי מגלה שהצלחת התכנית נובעת גם מהאופן שבו היא הוטמעה בבתי הספר: המורים קיבלו הנחיות ברורות ודרכי פעולה מוגדרות ומחייבות שלא השאירו מקום לטעויות. הם הבינו שלא מדובר על משהו חד פעמי, אלא על פרויקט מתמשך עם השלכות ארוכות טווח.
"אין לי ספק שאפשר ליישם את המודל ההוליסטי גם במערכות נוספות, שהן לא חינוך", אומר פרופ' גילת. "נדרשות כמובן ההתאמות הנדרשות, אבל הקונספט והרעיון הבסיסי בהחלט יכולים לעזור לכל מערכת אנושית. יש קשר מאוד הדוק בין הסביבה הרגשית שהאדם פועל בה לבין התפוקות שלו, לא משנה אם זה עובד בתעשייה, איש צבא או ילד בבית ספר".
"המודל הזה יוצר רצף בן 12 שנים של מעקב אחרי כל תלמיד, שזה דבר יוצא דופן", מסכמת אלבז. "בהתחלה זה נראה קשה, אבל כשעוברים את התהליך ורואים את הערך המוסף שלו, כבר אין תלונות".