"המלחמה נגמרה": איך תסבירו לילדים את המציאות החדשה

"המלחמה נגמרה, אין מלחמה, אין מלחמה.” אלו היו המלים הראשונות של עינב צנגאוקר לבנה מתן, בשיחת הטלפון שערכו רגעים לפני שחרורו מן השבי. המילים הללו מגלמות בתוכן תבונה ורגישות עמוקה, ומזמנות אפשרות להרהר באופן שבו יכולים הורים, ומחנכים לתווך לילדים את המציאות הנוכחית: תחילת סופה של המלחמה.

האופן שבו נדבר עם ילדינו (ועם עצמנו) על המלחמה, עשוי לעצב הן את האופן שבו היא תיזכר, והן את תהליך ההחלמה והחזרה לשגרה. עם התפוגגות ערפל הקרב יתגלו ההשלכות שלו, ולנו תהיה הבחירה אם להתבונן בהן ולעבד אותן או לכסותן שוב. לעיתים זהו תהליך קשה וכואב שלא ניתן לעבור בלי התקווה שעינב ביטאה יפה כל כך בדבריה: "אתה בא הביתה, חיים שלי, אני אוהבת אותך, אני מחכה לך”. ומצד שני, בלי התהליך הזה ובלי דיבור כן על הכאב, לא תהיה תקווה, נישאר רק עם הימנעות והסתרה. במהלך 77 שנות קיומה של המדינה למדנו להיערך לחירום ולהתמודד איתו; כעת יש לנו הזדמנות ללמוד גם כיצד לשוב לשגרה ולשקט, לשמור עליהן ולשגשג בהן.

כיצד נוביל את ילדינו בתהליך הזה?

ראשית, נזכור שזהו תהליך משותף - שלנו, של ילדינו ושל החברה כולה. לשותפות הזו כוח: היא מעניקה תחושת שייכות וסולידריות, שעזרו לתחושת הבגידה וההפקרה של אסון ה-7.10 – אצל ילדים תחושת חוסר ההגנה מצד ההורים; ואצל המבוגרים התחושה שהצבא וההנהגה לא התייצבו לצידם. הסולידריות יכולה לסייע גם כעת במעבר לשגרה ובהתמודדות שעוד ימשיכו ויתבררו עם הזמן. גם עינב צנגאוקר, שנלחמה להשיב את מתן בנה, הקפידה לאורך כל הדרך להזכיר "את כולם", ומיד לאחר שחרורו התייצבה בכיכר.

לצד העוצמה שבשותפות, חשוב לזכור שהטראומה היא חוויה מאוד אינטימיות, גם כשהיא במרחב הציבורי, ועלינו להעניק לילדים (ולעצמנו) תחושה של סובייקטיביות וייחודיות. לכן את השיח לגבי סיום המלחמה יש להתאים לכל ילד לפי גילו, שלב התפתחותו, הטמפרמנט האישי והחוויה שחווה עם משפחתו לאורך המלחמה.

חשוב להיות בהירים, פשוטים וכנים, ולחזור על המסר במספר הזדמנויות. כדי להפחית את תחושת אי הוודאות, כדאי לשתף את הילדים במה שצפוי בהמשך - בשינויים שיחולו וכיצד ישפיעו על שגרת יומם: "אפשר לחזור לישון בחדרים שלכם...", "אמא מסיימת את המילואים ותוכל לקחת אתכם לחוג...", "תוכלו ללכת שוב לגן השעשועים לבד". במיוחד עם ילדים צעירים, ניתן לקיים טקס סימלי כמו למשל הוצאת חפצים מהממ"ד , או לחזור לפעילות שלא נעשתה בזמן הלחימה.

בזמן השיח, חשוב להקשיב לילדים, לאפשר להם לשאול, להביע רגשות ולבטא את עצמם באמצעים מגוונים - בציור, כתיבה, סיפור או משחק, ומבלי להירתע במקרה שיעלו תכנים קשים. אפשר לדמות את הסיטואציה להחזקת תינוק במנשא: הוא רואה את העולם שסביבו, שומע את הרעש, מרגיש את הטמפרטורה, אבל בקרבה פיזית ורגשית אלינו, כך שאנחנו מהווים עבורו גורם מווסת שמאפשר לו לעבד את החוויות החושיות והרגשיות באופן רגוע יותר. כך ניתן לעזור להם לבנות נרטיב אישי ומשפחתי קוהרנטי, עם משמעות ועם תפקיד ייחודי – משאבים שחיוניים בתהליך ההתמודדות. למשל: "מאוד התגעגעתי לאבא אבל בזמן הזה למדתי לעשות הרבה דברים", "היה מאוד קשה לגור בדירה הקטנה אבל כך הקשר עם חברים שלי התחזק", "בקיבוץ/בבניין/במשפחה שלי עזרו אחד לשני".

הכנות, משמעה להימנע מטיוח ומהבטחות שאין לנו יכולת לקיים כמו "לא יהיו עוד אזעקות" או "כולם יחזרו מהצבא". אך היא אינה שוללת את התקווה: את הידיעה שהעתיד בידינו ושנוכל לעצב אותו יחד. אפשר, כמו עינב, לציין את הטוב שבעתיד: "אתה בא הביתה", ואפשר להזכיר רגעים בעבר שבהם הצליחו הילדים, כיחידים או כמשפחה, לפעול כדי לשפר את התחושה שלהם ושל סביבתם.

הסתגלות לשגרה חדשה דורשת זמן

זהו תהליך של הרפיה מדפוסי החשיבה, ההתנהגות והפיזיולוגיה של מצב החירום – ושל כינון מחודש של גמישות, יצירתיות ותחושת ביטחון ואמון בעולם ובעצמנו. לעיתים התהליך מבלבל ונעדר סנכרון: הוא משתנה מילד לילד, ולעיתים אף בתוך האדם עצמו – התובנה עשויה להקדים את הרגש, או שהגוף יישאר דרוך גם כשכבר ברור שהסביבה בטוחה. דרושה סבלנות כלפי קצבי הסתגלות שונים.

סיום המלחמה נושא עמו תקווה, אך עלול גם להציף את מחירה הכבד שהודחק עד כה. רגשות מעורבים הם טבעיים ולגיטימיים, וחשוב להסביר זאת לילדים ולאפשר להם לבטא ולדבר על כל מנעד הרגשות. בין הרגשות הללו, ייתכנו גם רגשות של חרטה או אשמה שחשוב להקשיב להם כדי שנוכל לעזור לילדים לבחון באופן חומל את תפיסת האחריות שלהם לאירועים, ולהסביר איך פחדים ואלימות שמאפיינים מלחמה עלולים לדחוף להתנהגות שמעוררת בושה וחרטה. לעזור להם להבין מה יכלו או לא יכלו לעשות, וכיצד ירצו לפעול מעתה. הימנעות משיח כזה עלולה להשאירם לבד עם המטען הרגשי ולפגוע בהסתגלותם.

אם אתם או קרוביכם חווים מצוקה אל תישארו עם זה לבד- קו הסיוע של עמותת נט"ל מעניק סיוע ותמיכה נפשית לנפגעי טראומה על רקע מלחמה וטרור 24/7 במספר 3362* ובצ'אט באתר

אירית אלוני מנהלת המחלקה הקלינית בנט"ל, עו״ס ופסיכותרפיסטית מומחית ילדים ונוער | מיכל רוזינס מנהלת מקצועית מחלקה קלינית בנט"ל, פסיכולוגית קלינית ומומחית טיפול בילדים ומבוגרים