הפרעות אכילה, בין אם מדובר באנורקסיה או בולימיה או התקפי אכילה, קשורות לחוויית חוסר שליטה. עבור מי שסבלו מהפרעות אכילה בעבר, חוסר השליטה וחוסר הוודאות המאפיינים את התקופה האחרונה, עלולים להקשות על השליטה בהרגלי האכילה.

לא חוויה ייחודית רק של גיל ההתבגרות

ההערכות הגסות של משרד הבריאות, מזהות את מספר הסובלות מהפרעות אכילה בישראל, בשכיחות שנעה בין אחוז לארבעה. רוב הנתונים הקיימים מתייחסים אך ורק למטופלות ומטופלים בשכבת הגיל שבין 15 ל-24. למרבה הצער, לא רק שאין התייחסות לצעירים יותר ולמבוגרים יותר, הנתונים הללו מייצרים הטיה להפרעות אכילה כחוויה ייחודית של גיל ההתבגרות, וזו טעות קשה. מהנתונים שאספנו לאורך השנים במכון לטיפול בהפרעות אכילה, ממוצע הגילים של מטופלות בטיפול יום במכון נע סביב 28, כאשר הטווח נע בין 18 ל-62. מעבר לכך, בטיפולי המרפאה במכון אנו פוגשים גם מטופלות ומטופלים בטווח גילים שנע בין 18 ל-80.

איסוף הנתונים הקלאסי לגבי הפרעות אכילה מתייחס באופן בלעדי למתמודדים ולמתמודדות עם אנורקסיה נרבוזה (צמצום, משקל נמוך ולא תקין, פחד מהשמנה, דימוי גוף פגוע ומעוות, סכנת חיים), בולימיה נרבוזה (בולמוסים, כלומר צריכת מזון במהירות גבוהה וכמות גדולה באופן משמעותי ביחס לצריכה סבירה, התנהגויות פיצוי - הקאות, שימוש במשלשלים, פעילות גופנית מוגזמת, דימוי גוף פגוע) והפרעת אכילה לא מסווגת (תסמינים שלא ניתן לסווג באופן מלא לאחת מההפרעות). הנתונים בדרך כלל אינם מתייחסים למתמודדים עם אכילה התקפית (בולמוסים ללא התנהגויות פיצוי) שלעיתים קרובות מאד מתמודדים עם עודף משקל קיצוני ומסכן חיים, או כאלה המתמודדים עם אכילה נמנעת (דפוסי אכילה משובשים, חוסר עניין באכילה, חשש ממזון על רקע חושי). כלומר, מדובר בתופעה הרבה יותר נפוצה ממה שנדמה לנו.

אישה מקיאה - בולימיה (צילום: Shutterstock, מעריב לנוער)
אילוסטרציה | צילום: Shutterstock, מעריב לנוער

לאורך השנים, זכיתי באופן אישי ללמוד מהמטופלות והמטופלים על המורכבות של ההתמודדות וחשוב לי לחלוק את התובנות הללו, בהתייחס להשלכות שיש לאירועי 7 באוקטובר, על מי שיחוו על בשרם את מלוא כובד משקלה של הפרעת אכילה. הבעיה הגדולה ביותר בהתמודדות עם הפרעת אכילה היא שהיא "עובדת". אף אחת לא בוחרת לפתח הפרעת אכילה. לא כל מי שמתמודדת עם הרגלי תזונה נוקשים, בהכרח תפתח אנורקסיה. לא כל אכילה רגשית על רקע פרידה, אובדן או אפילו סיבה משמחת כמו חגיגה, בהכרח תתפתח לאכילה התקפית. אנחנו לא יודעים מהן הסיבות שגורמות להתפתחות הפרעות אכילה, אך בדרך כלל יש הקשר רחב מאד, שכולל מרכיבים אישיותיים מולדים (נטייה לנוקשות, פרפקציוניזם), נרכשים (חינוך למצוינות, משטור גוף על ידי ההורים כלפי הילדים וכלפי עצמם), וכמובן התמודדות עם משברי חיים באופן לא מיטיב.

במובן זה, כאשר ילדות, ילדים, בוגרות ובוגרים, וכל מי שנמצא על הספקטרום המגדרי, מוצאים עצמם במצבים בהם הם עשויים לחוות חוסר אונים קיצוני, אז העיסוק במזון כאמצעי להשגה של תחושת שליטה, פשוט עוזר. יכול להיות גם מצב בו ההתמודדות תהיה עם קושי בלתי נסבל עקב הצפה רגשית, ואז יש נטייה לפנייה לבולמוסים והקאות. לעתים יש התמודדות עם שאלות של ערך עצמי ירוד, מצבים בהם יכולים להתפתח הרגלי אכילה התקפיים. כל אחד מההרגלים משיג את מטרתו, ובכך מייצר מעגל היזון חוזר, שפוגע בהזנה הבריאה אך מאפשר את המשך הקיום. וזה שיעור חשוב – הפרעות אכילה פוגעות באיכות חיים עד כדי סכנת חיים, אך הן למעשה דרך להמשיך לחיות.

בין 80-95% קשר בין הפרעות אכילה לפגיעות מיניות 

חשיפה לאירועים חמורים כמו הטבח ב-7 באוקטובר, לצד הדיווחים על מקרי האונס וההתעללות המינית, עלולה להוות טריגר עוצמתי עבור מי שהתמודדה בעבר עם הפרעת אכילה בהצלחה, ועבור מי שמתמודדת עם הפרעת אכילה בהווה.

הקשר בין התפתחות הפרעות אכילה לפגיעות מיניות נמצא גבוה מאד. הניסיון המקצועי שצברנו מלמד על קשר של בין 80% ל-95%. בנוסף, החשיפה לאירועים המלחיצים של החודשים האחרונים: החרדה מפני הטילים, הדאגה לבני משפחה, לחברים וקרובים שהיו במסיבה בנובה, בעוטף עזה, לחיילים שנכנסו לעזה, כל אלו הם גורמים שהעלו עבור כולנו את מפלס החרדה. תחושות חוסר הוודאות לגבי ההווה והעתיד, חוסר הביטחון הכללי והאובדן הגדול שכולנו חווינו על רקע השבר הגדול של עצם התרחשות האירועים, כל אלו משפיעים על מתמודדי נפש בכלל ועל מתמודדות עם הפרעות אכילה בפרט, כמו שמן על מדורה.

הלחימה הובילה לאתגרים חדשים גם עבורנו, הצוות המטפל, כאשר הגיעו אלינו מטופלות שתהו האם הן זכאיות לטיפול בתקופה שבה אנשים סביבן חווים עקירה מהבית, אובדן ואבל, כמו גם עם מטופלים שחששו לצאת מהבית בגלל הטילים והאזעקות. כעת, בעיצומה של הלחימה, עוד מוקדם להעריך את היקפה המלא של השפעת המלחמה על העלייה בצורך לטיפול, אך אני מעריך שאנו צפויים להתמודד עם גל גדול בהרבה בהמשך.

לצד הקושי העצום בהתמודדות עם הפרעות אכילה עבור המטופל וסביבתו הקרובה, יש נקודת אור. בתהליכי הטיפול השיקומי, התפיסה המרכזית שלנו היא להניע את המטופלים לפעולה וליצירת אפשרויות חדשות בדמותן של הרגלי אכילה חדשים. באמצעות אפשרויות אלו, יוכלו המטופלים להרגיש דברים חדשים לגבי עצמם, סביבתם ומשפחתם. הצוות הרב מקצועי עוסק בהקניית מיומנויות חדשות, תפקודיות ורגשיות, שיובילו לתובנות חדשות של המטופלים כלפי עצמם. התהליך אינו קל או פשוט, אבל הוא אפשרי.

הכותב הוא מנהל המכון לטיפול בהפרעות אכילה והמערך הפסיכולוגי בביה"ח השיקומי "רעות" תל אביב.