איך לדבר עם ילדים על יום הזיכרון בזמן המלחמה

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא תמיד יום מורכב, ובשנים האחרונות - יותר מתמיד. כשגם לנו קשה לגייס את הכוחות להתמודד או אפילו להבין עד הסוף, קשה עוד יותר לתווך את היום הזה לילדים ולבני הנוער שלנו. אז איך מדברים עם הילדים על מה שהיינו רוצים שהם אף פעם לא ידעו או יבינו?

עוד לפני שאנחנו מדברים עם הילדים, חשוב שנתייחס למה שעולה אצלנו כשאנחנו חושבים על יום הזיכרון בשנה הזאת. המלחמה עדיין מתנהלת בזירות השונות, ואירועי ה-7.10 עדיין לגמרי נוכחים אצל כולנו. על כן, אי אפשר להתעלם מהמחשבות והחוויה שלנו ולגבש קודם כל לעצמנו את ההתייחסות שלנו.

בשיח עם הילדים ובני הנוער צריך להתמקד בנושאים קונקרטיים כמו למשל הצפירה. כדאי להסביר לילדים הקטנים יותר שתהיה צפירה, מה המשמעות שלה, את העובדה שאנחנו ערוכים אליה ויודעים מתי היא תתרחש, ולהבהיר שהיא שונה לגמרי מאזעקה. שהמשמעות שלה היא לעצור, להתייחס ולזכור ולתת מקום להתמודדות פנימית עם הסיטואציה. אפילו לנו כמבוגרים חשוב שנייה לעשות את הסדר הזה ולהזכיר לעצמנו לא להיות מופעלים גופנית או רגשית, מאחר וכולנו דרוכים יותר בתקופה הנוכחית.

אם בעבר יום הזיכרון היה יום שבו מזכירים גיבורים, חיילים ונופלים, והדבר היה מרוחק יותר, הרי שהיום הכל כל כך רלוונטי. חשוב לתת את המקום לשיח בנושא הזה, לשאול את הילדים והנוער מה הם מרגישים לקראת יום הזיכרון, מה שונה משנים קודמות ולברר איתם אם יש אדם או חייל שחושבים עליו במיוחד והיו רוצים לדבר עליו או להתייחס לסיפור שלו. עלינו לתת לגיטימציה לכל רגש. יכול גם להיות שזה לא יפגוש אותם והם ימשיכו בהתנהלות היומיומית כרגיל. זה גם משהו שהרבה פעמים מאפיין את הגיל הזה שיש בו משהו אגוצנטרי. חשוב לשאול אותם איך הם מרגישים ולא לנסות לכפות עליהם את מה שאנחנו חווים. אפשר לשקף לילדינו כי אנחנו נהיה לצידם ונרצה לשמוע מה עולה בהם בתגובה לימי הזיכרון הלאומיים, אך לא ללחוץ על תגובה רגשית כזו או אחרת. לאפשר להם את האוטונומיה לבחור איזו תגובה נכונה עבורם, ומה הם מעוניינים לשתף אותנו.

מה קורה כשהם "לוקחים את זה יותר מדי קשה"? גם לזה חשוב לתת לגיטימציה, יש משהו בימי זיכרון לאומיים שכוללים את כל סממנים שיכולים להתעצם מאוד בתקופה הזו. כל הביטחון שלנו התערער וחשוב להתייחס גם לכך. אפשר לתת מסרים של ביטחון והגנה כמו למשל "אנחנו בטוחים", "הצבא וכוחות הביטחון שומרים עלינו" וש"דבר כזה לא יכול לקרות שוב" וכו.

בני נוער, שאמות המוסר שלהם כוללות חיפוש אחר צדק, יכולים להיות בהצפה רגשית. אם אנחנו רואים שהם מוצפים, אפשר להציע להגביל רשתות חברתיות, וחשוב לשים לב איזו מדיה הם צורכים באותו יום - ואם אפשר, גם לצפות יחד איתם, לשבת יחד, לחבק ולדבר. גם אנחנו יכולים לחוש לא בטוחים מכיוון שחווינו פגיעה לאומית בביטחון. עם זאת, חשוב לשדר חוויה של הגנה וביטחון. כיוון שילדים מרגישים אותנו הרבה יותר מאשר אנחנו חושבים, חשוב שגם אנחנו נשקף בצורה מווסתת את מה שאנחנו מרגישים. גם אנחנו צריכים לשמור על עצמנו, להחליט מראש שאנחנו פחות צופים בטלוויזיה ביום הזה ופחות בסרטונים, לבדוק מה הכוחות שלנו ואיך נוכל לקבל משאבים. חשוב שנהיה בתשומת לב לעצמנו ולילדים ולמתבגרים שלנו. אפשר לבקש עזרה מאנשים שקרובים לנו, וגם להראות לילדים שזה בסדר לבקש עזרה כשזקוקים לה. אם שמים לב שלילד מסוים קשה יותר, חשוב לשתף את הצוות החינוכי ולבקש שיהיו קשובים בזמן הטקס ויהיו ליד הילד. נוכחות מבוגר משמעותי בקרבת ילדנו, חשובה תמיד, ובימים אלו בפרט.

הכותבת היא פסיכולוגית חינוכית מומחית ומנהלת מרכז הדספייס באר שבע מבית עמותת אנוש