איך נעזור לילדים שאיבדו את הבית? 

בזמן המלחמה חלק מהאנשים מצאו את עצמם ללא בית בעקבות פגיעת טיל, כאשר בו היו גם חפציהם וזיכרונותיהם. אובדן הבית, במיוחד לאחר חזרה ממקלט או אזור מוגן וגילוי שהבית נחרב, הוא טראומה עמוקה הפוגעת ביסודות הנפשיים, החברתיים והזהותיים של האדם. מחקרים מצביעים על כך שאובדן זה מערער את תחושת הביטחון הקיומי, פוגע בדימוי העצמי ומעורר גל של תגובות רגשיות מורכבות. מדובר למעשה באובדן כפול: הפיזי – המבנה והרכוש, והסמלי – תחושת השייכות, הזיכרונות והזהות האישית. לא מעט אנשים דיווחו על תחושת ניכור ושבר זהותי.

הבית מייצג "מעטפת הגנה" נפשית. אובדנו משאיר תחושת פגיעות מתמשכת וחוסר שליטה. יש כמה תגובות המאפיינות אנשים שאיבדו את ביתם: הלם וחוסר אמונה ("לא יכול להיות שזה קרה לי"), חרדה מתמשכת מפני עתיד לא ידוע וחשש מאובדן נוסף, דיכאון עמוק, תחושת כישלון ואשמה ("למה לא הגנתי על הבית"), פגיעה בתפיסת הביטחון והיציבות וגם פוסט טראומה (PTSD) – הכוללת סימפטומים של פלאשבקים, קשיי שינה והימנעות ממקומות המזכירים את האובדן.

השפעת אובדן הבית על הילדים

ילדים החווים אובדן בית עלולים לפתח חרדת נטישה, קשיי ריכוז ונסיגה התנהגותית (כמו חזרה למציצת אצבע או להרטבה). הם נוטים להפנמת האשמה ("אם הייתי ילד טוב יותר, זה לא היה קורה") ומתקשים לעבד את הטראומה ללא ליווי. כדי לשקם את תחושת הביטחון והיציבות אצל הילדים, אפשר לנקוט בכמה אסטרטגיות:

נורמליזציה של הרגשות: עידוד הילדים לבטא את הפחדים דרך ציור, משחק או סיפור.

מתן תשובות כנות אך מותאמות גיל: למשל, "הבית נהרס, אבל נבנה לנו בית חדש".

שגרה ככלי טיפולי: החזרה מהירה ככל האפשר למסגרת חינוכית ולוח זמנים צפוי. פעילויות משפחתיות יומיומיות כמו ארוחת ערב משותפת וקריאות סיפור בונות ביטחון.

תיווך החוויה: שימוש בספרי תמונות או יומן משפחתי לשימור זיכרונות חיוביים מהבית הקודם והימנעות מהעמסת אחריות על הילד ("תשגיח על האח/ות").

לעיתים דווקא החפצים הפשוטים, אלו שנראו מובנים מאליהם, הם שחסרונם צורב עמוק יותר מכל. לא רק הקירות התמוטטו, גם הבובה ששכבה לצד הכרית, מחברת הסיפורים עם הציור האהוב שהילד שמר לעצמו, הצעצוע שליווה כל טיול, הפאזל האהוב, או הלגו שהורכב רק ערב קודם – כולם נעלמו.

עבור ילדים, אובדן של פריטים אישיים כאלה אינו שולי, הוא עלול לטלטל תחושת זהות ושייכות, ולהותיר תחושת תלישות כאילו נלקחו מהם גם חלקים מעצמם. הדרך לסייע במצבים כאלה היא להכיר במשקל הסמלי של החפצים והקשרים: לאפשר לילדים לספר על מה שאבד, לצייר אותו, ליצור זיכרון מוחשי קטן, ובעיקר להעניק לגיטימציה לרגש, גם אם הוא נראה "קטן". ההכרה באובדן הזה מאפשרת לרגש לעבור דרכם, לא להיחסם, לא להיקבר ולעיתים, דווקא שם נמצא המפתח לריפוי העמוק באמת.

ומה אנחנו, המבוגרים, יכולים לעשות עבור עצמנו?

עיבוד הטראומה: פנייה לסיוע נפשי מקצועי (טיפול CBT או EMDR) להפחתת תסמיני פוסט-טראומה.

שימוש בהערכה קוגניטיבית מחדש: זיהוי דפוסי מחשבה שליליים ("הכל אבוד") והחלפתם בנרטיבים מחזקים ("אני שורד/ת מסוגל").

בניית שגרה מיידית: קביעת לוח זמנים קבוע לארוחות, שינה ופעילות גופנית – גם במסגרות זמניות – משקמת תחושת שליטה.

הגבלת צריכת חדשות: כדי למנוע הצפה רגשית.

איך לשמר את הזיכרונות והקשר עם הבית?

שימור הזיכרונות והקשר עם הבית שאבד הוא תהליך טיפולי משמעותי. הנה כמה דרכים מעשיות המבוססות על עקרונות טיפוליים וניסיון קליני:

תיעוד חושי ומוחשי של הזיכרון: יצירת "אלבום זיכרון" - איסוף תמונות, חפצים סמליים מהבית (גם אם ניזוקו) או רשימות המתארות ריחות, צלילים ופרטים אדריכליים. העבודה על האלבום עצמה היא פעולה טיפולית המאפשרת מגע עם הכאב תוך שליטה.

עיבוד רגשי דרך סיפורים ויצירה: כתיבת נרטיב אישי - לתאר את הבית בפרטי פרטים, החל מרהיטים ייחודיים ועד אירועים משפחתיים שהתרחשו בו. כתיבה משחררת רגשות מודחקים ובונה נרטיב מחבר.

סיפורים בעל-פה: שיתוף סיפורים על הבית עם קרובים או בקבוצת תמיכה. הדיבור יוצר המשכיות של הקשר ומפחית בידוד.

הכרה ברגשות ומתן מקום: לאפשר להרגיש את הכאב, הגעגוע או הכעס – בלי להדחיק ובלי להכחיש. קבלה ותיוג של הרגש ("אני עצובה עכשיו", "אני מתגעגע") מפחיתים את עוצמתו ומאפשרים לעבד אותו בצורה בריאה.

תרגול נשימות ומיינדפולנס: טכניקות של נשימות עמוקות, מיינדפולנס או עיגון (למשל: לשים לב לתחושת הרגליים על הקרקע, לספור נשימות) מסייעות להרגיע את מערכת העצבים ולהפחית הצפה רגשית.

פעילות גופנית קלה: הליכה, תרגול יוגה או כל פעילות גופנית משחררת מתחים, מאזנת את מערכת העצבים ותורמת לוויסות רגשי.

שיחה ותמיכה חברתית: שיתוף הרגשות עם אדם קרוב, קבוצת תמיכה או איש מקצוע מפחית תחושת בדידות ומסייע בעיבוד הרגשות.

כתיבה ויצירה: כתיבת יומן רגשות, שיר או ציור על הבית והזיכרונות מאפשרים ביטוי לא-מילולי ומסייעים לשחרר רגשות כלואים.

הכרת תודה וחיבור למשמעות: לצד הכאב, נסו להזכיר לעצמכם גם רגעים טובים, ערכים וזיכרונות חיוביים מהבית. התמקדות בהוקרת הטוב ובמשמעות החיים מסייעת לאיזון רגשי ולתחושת שליטה.

שגרה בריאה: שמירה על שגרת שינה, תזונה ופעילות מסודרת תורמת ליציבות רגשית ומפחיתה תחושת הצפה.

השיקום הוא גם פיזי וגם סמלי. אובדן הבית הוא משבר הפוגע בנפש, בזהות ובתפיסת הביטחון הבסיסית. ההחלמה דורשת התייחסות משולבת: טיפול בטראומה, בניית שגרה מייצבת וחיזוק הקשרים הקהילתיים. עבור ילדים, נוכחות הורית רגישה ושגרה צפויה הן מפתחות קריטיים לשיקום הביטחון. חשוב לזכור כי התאוששות היא תהליך הדרגתי, ופנייה לסיוע מקצועי אינה אות לחולשה – אלא צעד אמיץ בבניית עתיד חדש.

הכותבת היא פסיכותרפיסטית בעמותת מרכז אלה לסיוע נפשי במקרה של אובדן, משברי חיים וטראומה.

עמותת מרכז אלה זמינה לסייע לכל מי שמרגיש עומס רגשי, מצוקה או חרדה, בחמישה מפגשים ללא עלות. לתיאום טיפול בוואטסאפ – 050-6644000 או באתר העמותה