"ראיתי את הדיכאון מתחיל להשתלט על הילד שלי"

החופש הגדול הגיע ובניגוד גמור למה שחושבים, לא כל הילדים והנערים מצפים לו. להפך. יש כאלו שמבחינתם החופש הוא לא יותר מאשר סיוט מתמשך, גיהינום עלי אדמות והתקופה הכי גרועה שלהם בשנה. 

אם במשך שנת הלימודים הם יכולים עוד לחיות עם המחשבה שהם דחויים, שקופים ולא מקובלים חברתית, החופש הגדול הגיע והוא בעיקר מסובב להם את הסכין ומדגיש בפניהם את העובדה שהם לגמרי, אבל לגמרי, לבד. מעבר לכך, במשך השנה יש לתלמידים את הידיעה שהמחנכים שלהם נמצאים שם עבורם, והם אמורים לשמש להם כתובת. עוגן. מקום שיוכל להכיל ולקבל את המועקה הרגשית שלהם, מי יותר ומי פחות. ואילו עכשיו, בחופש הגדול, המחנכים נמצאים בחופש בעצמם, ההורים עובדים, וכך נוצר מצב שבו הילדים והנערים מוצאים את עצמם מעבירים שעות על גבי שעות בבית לבד, ואף מבוגר אפילו לא יודע מזה. הם פשוט נופלים בין הכיסאות. 

השבוע קיבלתי מכתב שהמחיש לי את חומרת הבעיה. במקרה הזה הסיפור הסתיים בטוב בזכות מחנך עם ראש גדול ולב ענק:

"יש לי בן בגיל 15. מאז תחילת החופש הוא ספון בחדר שלו, לא עושה כלום, בקושי אוכל וכל הזמם משחק פורטנייט. כשהתחלתי לברר, הבנתי ממנו שהחברים שלו פתחו קבוצת ווטסאפ בלעדיו ובגלל זה הוא לא מקבל שום מידע על ההתארגנויות שלהם. זה הגיע למצב כזה שהילד שלי כבר בקושי אוכל מרוב שהוא מבואס ועצוב. בגלל שיש לו כבוד והוא מתבגר, הוא כמובן לא כל כך מתלהב לשתף אותי, אבל אני אמא שלו ורואה את העצב על העיניים הכבויות שלו.

ממצוקה התחלתי לפנות להורים של הנערים שהבנתי שהם הנערים המקובלים. נדהמתי מהתגובות שקיבלתי. חלק לא הבינו מה אני בכלל רוצה מהם וחלק אמרו לי: 'אנחנו מצטערים, אבל את לא באמת מצפה שנגיד לילד שלנו שהוא בן 15 איך להתנהג ועם מי להתחבר נכון? אי אפשר להכריח נער או לכפות עליו להיות חבר של מישהו'.

ניסיתי להסביר להם שאני מבינה אותם, אבל בבקשה שינסו להבין אותי, ושאלתי איך הם היו מתנהגים אם זה היה קורה לילד שלהם, אבל לא עזר לי כלום. בסוף, בייאושי, פניתי למחנך שלהם שעושה מילואים עכשיו בעזה ומשרת ביחידה קרבית במיוחד.

המחנך הזה למעשה כבר סיים לחנך אותם, ולכן לא באמת ידעתי עד כמה המהלך שלי יואיל. חשבתי לעצמי: נו באמת, מה הסיכוי שהראש שלו בכלל יהיה פנוי לדברים האלו. קודם כל הוא כבר לא המחנך שלהם. ודבר שני, נו באמת, הוא נלחם עכשיו על דברים חשובים יותר מאשר קבוצות ווטסאפ ושלא הזמינו את הילד שלי לסרט.

אבל אחרי שראיתי את הדיכאון שמתחיל להשתלט על הילד שלי, הבנתי שאין לי באמת מה להפסיד. התקשרתי אליו וכמובן שהוא לא היה זמין. השארתי לו הודעה ושכחתי מהעניין. כעבור כמה שעות הוא ענה ואמר לי שכאב לו מאוד לשמוע את זה, בטח שמדובר בתלמידים שלו שהוא כל כך השקיע בהם בעניין הערכים, אבל החלק החשוב של השיחה היה שהוא אמר לי היה שהוא יחשוב מה לעשות. לאחר יומיים הוא אמר לי שבעוד כמה שעות הוא עתיד להשתחרר והוא מתכוון ללכת ולבקר את שני הנערים הכי מקובלים, שהם בעצם אלו שמושכים את שאר הנערים והם הברומטר של כל השכבה.

הנערים הללו היו ידועים בתור כאלו שהעריצו אותו, והם לא הפסיקו לדבר על הרצון שלהם לעבור גיבוש מטכ"ל ושייטת. בערב הטלפון שלי צלצל והוא ביקש ממני להגיע עם הילד שלי ולהמתין במכונית עד שהוא יגיד לנו להיכנס. בינתיים הוא דיבר עם ההורים של אותם נערים ואמר להם שהוא מתכוון בזמן המועט שיש לו לבקר אותם. הוא הגיע לבקר אותם הישר מעזה עם כל הציוד והוא נראה ממש ממש מרשים. הבנתי מהאימהות של אותם נערים שהם הסתכלו עליו פשוט בהערצה, ולא הבינו מאיפה הוא נחת עליהם. ואז הוא התחיל לדבר איתם על כך שהוא מגן על עם ישראל והוא יודע שהוא יכול לחטוף כדור בכל רגע, אבל מה זה בעצם שווה, אם כמה נערים רוצחים את הנפש של נער אחר?

משהו התחיל לחלחל לנערים האלו, שסוף סוף הבינו את המשמעות של המעשים שלהם.  הוא התקשר אליי וביקש שהילד שלי ייכנס. הילד שלי, שהיה נבוך מכל הסיטואציה ולא באמת הבין מה רוצים ממנו, נכנס. אחר כך הוא שלי סיפר לי שהמחנך שלו התחיל לבקש ממנו לספר לנערים האלו איך הוא מרגיש בגלל החרם הזה שעושים עליו, ואיך הוא הרגיש שהוא ידע שפותחים קבוצת ווטסאפ מבלי שהוא יהיה בפנים. הילד שלי סיפר להם שהוא הרגיש כאילו מישהו דוקר אותו בלב ואז מסובב חזק ולאט.

הביקור בית הזה של המחנך ארך יותר שעתיים. שעתיים יקרות, שבהן במקום שיאגור כוח לקראת הכניסה הבאה שלו לעזה, הוא פשוט הקריב את החופש לנסות ולדאוג לילד שלי. עוד באותו הלילה הילד שלי צורף לקבוצת הווטסאפ של הנערים שבה הם מתארגנים לפגישות שלהם. למחרת זו היתה הפעם הראשונה שהוא יצא מהבית.

כשהתקשרתי להודות לו, אמרתי לו על סף דמעות: 'אתה באמת לא מבין מה עשית לילד שלי'. והוא ענה לי: 'הכול טוב. זה מה שמצופה ממני כמחנך. נדמה לי שכל מי שלא היה נוהג כמוני ולא היה אכפת לו מהכאב של התלמיד שלו, צריך לחשוב עם עצמו אם הוא נמצא במקצוע הנכון'.

המחנך הזה, כשהוא בעזה הוא מציל את עם ישראל. כשהוא בחופשה בבית שלו, הוא הציל את הילד שלי. אם זה לא מורה המאה, אז אין לי מושג מי כן".

אז מה עושים?

קודם כל מבינים שגם אם התמזל מזלכם ואתם הורים לילדים מקובלים שאין להם בעיות חברתיות, עדיין המודעות שלכם צריכה להכיר בכך שככל הנראה יש בכיתה שלהם ילדים ונערים שקופים, דחויים ובלי חברים.

אם חשוב לכם מהילד שלכם, ואתם רוצים שיגדל וידע להתנהג באופן אנושי, פשוט שבו איתו לכמה דקות ונסו ביחד לאתר את אותם ילדים. לאחר מכן, תציפו את העניין בקבוצות הווטסאפ של הורי השכבה ותדאגו שבכל שבוע שני הורים יהיו אחראים לוודא שלא משאירים אף ילד מאחור.

נשמע כל כך פשוט ובכל זאת, כל כך חשוב והכרחי. רק ככה נמנע, במקרה הטוב, את הסבל והסיוט הבא, ובמקרה הגרוע את הטרגדיה של ילד או נער שקוף שכבר שכח בשביל מה בכלל יש לו סיבה לקום בבוקר אם גם ככה אף אחד מהחברים שלו כבר לא סופר אותו.