"הוא חיכה במסדרון כשכולם רצו לכיתה. ואז הבנתי למה"

השבוע התחלתי ללמד והגעתי בהתרגשות של ילד בחנות ממתקים למבנה החדש של הישיבה התיכונית שלי: יהיו שם מערכת שעות חדשה, מחברות שעוד מריחות מחנות, תלמידים שמנסים להבין מי המחנך שלהם, ומחנך אחד שמנסה להבין מי בדיוק יושב מולו. וכן הורים יקרים, נדבר השנה על לימודים. ברור. ציונים חשובים, בגרויות חשובות, מתמטיקה חשובה, פיזיקה חשובה, וכל יתר הדברים שמבוגרים אוהבים להסביר לילדים שהם "יקבעו להם את העתיד". אבל כבר שנים אני מסתובב עם סיפור אחד שמזכיר לי שבית ספר אמור לעסוק בעוד משהו. אולי במשהו הרבה יותר חשוב.

זה היה בבוקר הראשון של אחת משנות הלימודים. הצלצול נשמע, הדלת נפתחה, ובתוך שניות התחיל המרוץ הגדול לכיסאות. מי ליד החלון, מי ליד החבר הכי טוב, מי מאחור, מי רחוק מהמורה ומי הצליח לשמור שלושה מקומות כאילו מדובר ברכישת נדל"ן במרכז תל אביב.

כי מי שהיה תלמיד יודע: המקום שלך בכיתה הוא אף פעם לא רק מקום. יש בו קצת מעמד, קצת שייכות, קצת ביטחון והרבה מאוד מהשאלה ליד מי אני שייך. ובתוך כל המהומה הזאת הבחנתי בתלמיד אחד שלא זז. כולם כבר רצו פנימה, והוא נשאר לידי במסדרון. הוא הביט בכיתה בשקט.

שאלתי אותו: "תגיד, אתה לא רוצה להיכנס לפני שכל המקומות ייתפסו?". הוא הסתכל עליי כאילו שאלתי שאלה קצת מוזרה. ואז אמר: "אבא שלי ביקש ממני לפני שיצאתי מהבית לא למהר לבחור מקום. הוא אמר לי לחכות רגע, לראות מי נשאר לבד, ולשבת לידו".

יש רגעים בחינוך שבהם אתה מתכונן ללמד, ופתאום מגלה שאתה התלמיד. זה היה אחד מהם. אחר הצהריים התקשרתי לאבא שלו. אמרתי לו שאני רוצה להודות לו. שהמשפט הזה של הבן שלו עשה לי משהו. ושאם יש לו נוסחה לגדל ילד שמסוגל להיכנס לכיתה חדשה ולחשוב קודם על מי שנשאר לבד ורק אחר כך על עצמו, אני רוצה לשמוע.

הוא צחק. ואז אמר משפט שאני זוכר עד היום. "כמעט כל ההורים", הוא אמר לי, "שואלים את הילד כשהוא חוזר מבית הספר: איך היה לך היום? גם אנחנו שואלים. אבל אחר כך אנחנו שואלים עוד שאלה: איך היה לילדים שהיו איתך?". וזהו. לפעמים חינוך שלם נכנס בשאלה אחת.

כי הילד שלנו לומד מהר מאוד מה מעניין אותנו. אם נשאל רק איזה ציון קיבל, הוא יבין שציונים הם העיקר. אם נשאל אם המורה החמיא לו, הוא יבין שההצלחה שלו נמצאת במרכז. אבל אם נשאל גם מי היה לבד, מי התקשה, למי הוא עזר ומי אולי היה צריך חבר - אנחנו מלמדים אותו להרים את הראש.

תחילת שנת לימודים היא הזדמנות נהדרת להזכיר לילדים שלנו שהשאלה היא לא רק איזה מקום הם יתפסו בכיתה. השאלה היא גם למי הם יעזרו למצוא מקום.

בדיוק בגלל זה הגשתי לכם, חמישה דברים שכדאי לכם לעשות כבר מתחילת השנה:

שנו את שאלת אחר הצהריים: במקום להסתפק ב"איך היה?", שאלו: "עם מי דיברת היום?", "מי היה קצת לבד?" או "עשית היום משהו טוב בשביל מישהו?"

אל תמדדו את היום רק בציונים: שבחו אומץ, נדיבות, מאמץ, הקשבה והתחשבות בדיוק כמו שאתם משבחים הישגים לימודיים.

דברו על ילדים אחרים בלי רכילות: למדו את הילד לשים לב למי שלא הוזמן, למי שיושב לבד ולמי שקשה לו להשתלב.

תנו דוגמה בבית: ילדים קולטים היטב איך אתם מדברים למלצר, לשומר, לשכן ולאדם שלא יכול לעזור לכם בחזרה.

קבעו יעד חברתי לשנה: לא רק "לשפר אנגלית" או "להעלות ציונים". למשל: להזמין פעם בחודש ילד אחר הביתה, לעזור לתלמיד שמתקשה או להיות האדם שמבחין במי שאחרים פספסו.

כי בסופו של דבר, מערכת החינוך יכולה אומנם ללמד את הילדים שלנו לפתור משוואות, אך אנחנו, ההורים והמורים, אמורים לעזור להם ללמוד לראות בני אדם.