פסיכולוגית: "ההתנהגות של הילדים שלי לא מעידה עליי כאמא"

בתור מטפלת, ג'ניפר אנדרווד מנחה קבוצת תמיכה לאימהות לילדים בסוף גיל ההתבגרות שמתמודדים עם קשיים נפשיים או התמכרויות, וסובלות בעקבות זה מרגשות אשם ודימוי עצמי נמוך. "הן תמיד מאשימות את עצמן", היא מספרת, "זה גורם להם המון כאב וקנאה כשהן רואות ברשתות תמונות שמחות של אחרים, או שהן רואות את המשפחות השכנות יושבות לאכול ביחד".

כמו כל הילדים, היא אומרת, גם הילדים של אותן אימהות חוו רגעים מכל מיני סוגים: מאבקי כוחות, מסיבות כיתה, הישגים בספורט, וגם טעויות מאכזבות. שנה אחרי שנה, היא חוגגת ביחד איתן את הרגעים הטובים, ותומכת בהן בקשים. "מנקודת המבט שלי, הילדים התמודדו עם אירועים קשים – אבל האימהות האלה היו טובות. אני יכולה להצביע בקלות על נקודות החוזק שלהן בתור אימהות. האתגר הוא לגרום להן להאמין בזה".

אותן מחשבות ליוו את אנדרווד כשלקחה את בתה המתבגרת לרופאה יום אחד, וחיכתה לה בחדר ההמתנה. "הנחתי שהכול בסדר, אבל ידעתי שבני נוער מסתירים לפעמים בעיות שיש להם. בזמן שחיכיתי שם, הרגשתי פגיעה בדיוק כמו אותן נשים שמגיעות אליי לקליניקה", היא מספרת. לבסוף, הרופאה יצאה אליה בחיוך רחב. "היא סיפרה לי על הביטחון וההתפתחות של הבת שלי ואמרה לי – כל הכבוד, אמא! תמשיכי ככה!".

"חייכתי אליה בחזרה, הרגשתי הקלה", נזכרת אנדרווד, "עבדנו קשה כדי שהבת שלנו תצמח ותפרח". אבל מאוחר יותר, היא נזכרה איך היא יצאה מחלק מביקורים קודמים אצל אותה רופאה. "היו פעמים שקיבלתי ממנה הרבה המלצות, כי הבת שלי הייתה צריכה טיפול או תמיכה אחרים. אף אחד לא אמר לי אז כל הכבוד. להפך, הרבה פעמים קצת הרגשתי שיש עליי ביקורת, או שאני לא מספיק טובה".

זה גרם לה להבין שהמחמאות שהיא קיבלה מהרופאה באותו יום אומנם היו נעימות, אבל לא בהכרח מדויקות. "פתאום הבנתי שהן היו כלליות מדי, מוחלטות מדי", היא מסבירה, "הרופאה הזאת ראתה את הבת שלי ביום טוב, ברגע אחד מסוים. אבל ההתנהגות שלה באותו רגע לא משקפת את הכישורים שלי בתור אמא, לטובה ולרעה. כמו כל ילד, גם הבת לפעמים מחייכת ונראית בסדר מבחוץ אפילו שמבפנים היא סובלת בשקט, או יכולה להצטיין בתחום אחד ולהתקשות בתחום אחר". אנדרווד מעידה את אותו דבר גם על עצמה: "לפעמים אני האמא הזאת שלוקחת את הילדים לטיול אופניים והכי כיף לנו בעולם, ולפעמים אני האמא שמדברת בטלפון עם מורה כועסת. כשהילדים שלי מתמודדים עם קושי, אני משקיעה באותה מידה, אם לא יותר, אבל אז אף אחד לא שם לב ליכולות ולמאמצים שלי".

"אימהות צריכות לתת לעצמן יותר חמלה"

התובנות של אנדרווד בתור אם וכמטפלת מלוות אותה גם אל תוך המרחב הבטוח של קבוצת התמיכה לנשים שהיא מנחה, שם היא ממשיכה להזכיר להן מדי שבוע שהאימהות שלהן היא לא כישלון. "גם לקראת סוף גיל ההתבגרות, הילדים שלהן עוד לא סיימו את ההתפתחות שלהם, הגוף והמוח שלהם ממשיכים להתפתח לאורך שנים. המבוגרים הצעירים האלה הם יצורים משתנים ומורכבים, הם לא מוצרים מוגמרים", היא אומרת, ומדגישה שגם הקשר בין הורים לילדים משתנה שוב ושוב לאורך עשרות שנים. "אנחנו לא יכולות לכפות על הילדים את הערכים שלנו, וגם לא לשלוט במה שהם בוחרים לעשות עם הגוף או הנפש שלהם. יש לאורך הילדות גורמים בלתי צפויים שיכולים לעורר קשיים אצל הילדים, ולהורים אין שליטה עליהם".

לדבריה, אימהות טובות הן כאלה שיודעות להסתכל פנימה, ולהעניק לילדים שלהן את התמיכה שהם זקוקים לה בכל שלב בחיים – "אבל גם כאלה שיודעות ליצור גבולות בריאים שמאפשרים הפרדה בין הערך העצמי שלהן לבין הזהות המתפתחת של הילדים שלהן", היא מדגישה, "אנחנו צריכות להתייחס לעצמנו באותה חמלה שבה אנחנו מתייחסות לילדים שלנו".