"אין לי חברים": איך לעזור לילדים במשבר חברתי?

יש רגעים בהורות שבהם הלב שלנו מתכווץ. למשל, הרגע שבו הילד או הילדה שלנו חוזרים הביתה עם העיניים המושפלות, הדמעות שהם מנסים לעצור, והמילים המוכרות: "היא כבר לא חברה שלי". לפעמים זה מגיע אחרי ריב קטן. לפעמים בלי שום סיבה נראית לעין. לפעמים זה מגיע בהדרגה, כי היא התחברה לבנות אחרות בכיתה, או כי הוא התחיל לבלות עם חברים מקבוצת הכדורגל החדשה.

ומה שנראה לנו ההורים "דרמה חברתית רגילה", לילדים מרגיש כמו סוף העולם. כפי שאמר רילקה: "העצב מרחיב אותנו" - אצל ילדים, הרגש החברתי הוא מרחב שבו נוצרות חוויות נעימות אך גם מכאיבות. מחקרים מראים שכאב חברתי מופעל באותם אזורים מוחיים שבהם מופעל כאב פיזי ולכן עבורם החוויה אינה קטנה, אלא ממשית. ולמה זה כל כך כואב להם? חברות בגיל הילדות וההתבגרות אינה רק "לבלות ביחד", היא בית שני ועוגן רגשי. היא ההוכחה שהם שייכים. 

החל מהכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי ילדים בונים את הזהות החברתית שלהם דרך החברויות הקרובות. מחקרי אורך מצאו שחברויות קרובות בגיל צעיר הן גורם מגן משמעותי מפני דיכאון וחרדה. כאשר חברה מתרחקת – הילדה לא רק מאבדת את אותו הקשר הספציפי, היא מאבדת תחושת יציבות. בחוויה שלה הקרקע ממש נשמטת מתחת לרגליה. היא לא יודעת מי היא בלי אותה חברה שהיתה "הכל" עבורה במשך תקופה ארוכה.

בנוסף, ילדים עדיין לא יודעים לראות את התמונה הרחבה ואת הפרספקטיבה הכוללת לדברים. מחקרי התפתחות מצביעים על כך שרק בסביבות גיל 11–12 מתפתחת יכולת הפרשנות המורכבת למצבים חברתיים. חלק מהילדים מפרשים שינויים לרעה במצבם החברתי כ"משהו פגום בי" ונוטים להאשמה עצמית ("אולי אני לא מעניינת מספיק", "אולי עשיתי משהו לא טוב"); ומרגישים שאין להם שליטה במתרחש. הכאב הזה יכול להחוות כעמוק ואמיתי, ולעיתים הוא מלווה בתחושת בדידות גדולה.

הפילוסוף קאמי כתב: "באמצע החורף למדתי שבתוכי קיים קיץ בלתי מנוצח", אך ילדים לא מרגישים את הקיץ הזה כשהחברות מתפרקת, ואם הם מוצאים בתוכם את הקיץ הזה, זה בדרך כלל אחרי זמן מה שבו הם מעבדים את מה שקרה, ונעזרים בסביבתם הקרובה כדי להתאושש.

למה שינויים במבנה החברתי ובקשרים קורים? ומה הילדים לא מבינים? אנחנו, המבוגרים, יודעים שחיים חברתיים הם דינמיים. אבל ילדים חווים שינוי חברתי כזה כחוויה של דחייה או אובדן ממשי. מחקרים מצאו ששינויים פתאומיים בחברויות נחווים אצל ילדים כעלבון או כישלון אישי, גם אם אינם קשורים אליהם.

מהן הסיבות המרכזיות לשינויים בחברויות?

התפתחות אישית שונה: ילדים מתפתחים בקצב אחר, וסביב תכנים אחרים. אחת מתעניינת יותר במוזיקה, אחרת בטיקטוק, שלישית בלימודים. חברויות שלא מתפתחות ומשתנות באותו הכיוון - מתרחקות. לפעמים הרמה ההתפתחותית שונה, למשל ילד שמתבגר מוקדם או מאוחר ביחס לחבריו, ומרגיש שכבר אין לו תחומי עניין משותפים איתם. מחקרים מצאו שחברויות משתנות כאשר נוצרים הבדלים בין ילדים בזהות שהם מפתחים ובונים לעצמם עם הגיל.

חיפוש זהות חדשה: בגיל ההתבגרות, בעיקר בשלביו הראשונים, ילדים מתחילים לנסות גרסאות חדשות של עצמם. זהו בדיוק השלב שתיאר אריקסון כ"חיפוש זהות", חברויות משתנות בהתאם ל"גרסה החדשה" שמאמץ לעצמו הילד.

הצטרפות לקבוצות חברתיות אחרות: התווספות פעילויות אחר צהריים מסוימת, קבוצות ספורט שאליהם הילד מצטרף, שכנים שהילד מכיר, ילדים חדשים בשכבה - כולם משנים דינמיקה קיימת.

של כיתה חדשה, מחנכת חדשה, או "ניקוי שולחן" חברתי: ילדים מקווים "להתחיל מחדש" כאשר הם עוברים מסגרת - מה שיוצר שינויים במבנים החברתיים הקיימים.

לחץ חברתי או קבוצתי: לפעמים ילדה מתרחקת מחברה לא בגלל אופייה של החברה, אלא בגלל גורמים חיצוניים. מחקרי לחץ חברתי מצאו שילדים בגיל חטיבה מושפעים מאוד מנורמות קבוצות חדשות. למשל, מצבים שבהם החברים החדשים של ילדה מסוימת לא מסכימים להזמין את חברתה הוותיקה של אותה ילדה למפגשים חברתיים, כי אותה חברה "שונה מהן" או כי הן לא מתחברות אליה.

למה חלק מהילדים לוקחים את זה קשה במיוחד? יש ילדים שפרידות חברתיות כמעט לא מערערות אותם, בעוד שאחרים מתפרקים מבפנים. למי זה יהיה הכי קשה?

• ילדים רגישים מאוד
• ילדים ביישנים
• ילדים שהחבר/ה היו "האחד והיחיד" שלהם
• ילדים עם פחות קשרים נוספים
• ילדים שחוו פרידות קודמות מחברים
• ילדים פרפקציוניסטים או חרדתיים

מחקרים על רגישות גבוהה מצאו שילדים רגישים חווים פרידות בעוצמה גבוהה יותר. מחקר נוסף מצביע על כך שילדים עם נטייה לחרדה חברתית מפרשים שינויים כהוכחה לערך עצמי נמוך. אצלם, החוויה של "אם היא עזבה אותי, זה סימן שמשהו בי לא בסדר" היא חזקה במיוחד.

לאן זה יכול להתפתח?

התסריט הטוב: כאשר הורה מלווה נכון את הדרך ומתווך לילד את הדברים, וכשהילד פתוח לשתף לגבי מה שקורה, ובעל כוחות רגשיים מספיקים כדי להתגבר - הפרידה, אף שהיא קשה או מכאיבה, יכולה להפוך למנוף. מחקרי חוסן מצאו שתמיכה הורית עקבית היא גורם מפתח בהתמודדות. במקרים כאלה, הפרידה יכולה להוביל לחוסן רגשי, היכרות עצמית עמוקה יותר, פיתוח חברויות בריאות, שיפור היכולת להציב גבולות, פיתוח עצמאות, ושיכלול היכולת לשאת כאב ולצמוח ממנו. ילדים שלומדים “לשאת פרידה” הופכים למבוגרים המסוגלים לנהל מערכות יחסים מורכבות ומתפקדות.

התסריט הפחות טוב: מתרחש אצל ילדים רגישים במיוחד, או כאלה שחוו אירועים חברתיים קשים בעבר. זה עלול להתרחש גם כאשר ההורה מבטל את הכאב (“זה שטויות”), כאשר אין תמיכה, או כשהילדה מרגישה שהיא “לא שווה” בלי החברה. מחקרים מראים שכאשר ילד נשאר לבד עם כאב חברתי, הכאב עלול להעמיק ולהפוך לבדידות כרונית. התסריט הזה עלול להוביל לחרדה חברתית, פחד ליזום קשרים, התבודדות, תלות בחברה אחת, או ריצוי יתר כדי שלא "יעזבו שוב". אף שזה לא נגרם בגלל ההורה, ובדרך כלל גם לא תלוי בתפקודו של ההורה, זוהי דווקא נקודה שבה ההורה יכול להשפיע על הנרטיב שהילד ייצור לפרידה או לשינוי בחייו. הורה שנמצא, מקשיב, נותן מילים, משקף, ומחזיר לילד תחושת ערך בדרכים שונות, יכול להקל או אפילו לשנות מעט את מהלך ההתמודדות. הורה כזה עוזר לילד להבין שהפרידה היא אירוע נקודתי, לא הגדרה עצמית של הילד. שאין בילד "משהו פגום", ושגם כשיש כאב או סבל בעולם החברתי, יש בבית מקום יציב, רחב, ובטוח לנוח בו.

מה ההורים יכולים לעשות? כלים מרכזיים:

להכיר בכאב, לא לבטל אותו: אפשר למשל לומר: "זה באמת כואב. זה ממש קשה לאבד חברה טובה". מחקרים על אמפתיה הורית מראים שהכרה בכאב מפחיתה בדידות.

לא למהר לשפוט או לפתור: ילדים לא מחפשים פתרון, הם מחפשים יד תומכת לאחוז בה. וויניקוט כתב: "הילד זקוק למישהו שיחזיק את רגשותיו, לא למישהו שיסדר אותם בשבילו".

לעזור לילדים להבין שזו לא אשמתם: מחקרים מצאו שייחוס אישי של פרידה (תחושה של הילד שזה באשמתו) מגביר חרדה. אפשר לומר לילד: "לפעמים אנשים משתנים, ולפעמים קשר משתנה. זה לא קשור לערך שלך או למי שאתה".

לשקם ביטחון עצמי: מחקרי דימוי עצמי מצאו שהצלחות בתחומים אחרים משקמות תחושת ערך. הורים יכולים לעודד ילדים שחווים משבר חברתי להתפתח ולהתמיד בתחומי העניין שלהם, לתת להם חיזוקים ולתמוך בתחביבים שלהם, כדי להעמיק את תחושת הביטחון שאינה קשורה לצד החברתי.

לעודד הרחבת מעגלים חברתיים: לא על ידי הפעלת לחץ, אלא דרך ניצול הזדמנויות קטנות. מחקרים בתחום השייכות מראים שחוויות השתייכות קטנות מצטברות לכדי חוויה משמעותית של ביטחון. כך, ניתן לעודד ילדים להיפגש עם בני דודים, עם ילדים של חברי משפחה, להירשם לחוגים חברתיים, או סתם לרדת לגינה או למגרש ולפגוש שם ילדים.

ללמד שזה נורמלי: אפשר לנרמל לילדים שינויים חברתיים, וליצור שיח שמתייחס אליהם כתהליך טבעי. אפשר לומר להם דברים כמו: "חברויות משתנות אבל תמיד מגיעות חדשות", כמו שהרקליטוס אמר: "הדבר הקבוע היחיד הוא השינוי".

בגילים האלה מה שהכי חסר לילדים הוא קול חיצוני אמיתי, חם, תומך ואוהב שנותן מילים ולגיטימציה למה שהם מרגישים בפנים: הפחד משינוי, הבלבול כשהקרקע היציבה נשמטת, התקווה שהשינוי יביא עימו גם דברים חיוביים, והכמיהה להיות חלק.

זו בדיוק הסיבה שכתבתי את "בינתיים" ספר לילדים ונוער שמכניס את הקוראים לתוך עולמה של ילדה ביישנית המתמודדת עם שינויים חברתיים כואבים, בדידות ותחושה שהיא שונה; אך בתוך המשבר מצליחה לגייס כוחות התמודדות וחוסן כדי לצמוח מהאתגרים ולהגשים את החלומות שלה.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער, מחברת הספר "בינתיים" לילדים ונוער המספר על מאיה, נערה עם קשיים חברתיים שמנצחת את המחסומים ופורצת קדימה.