כבר בגיל 9: המסרים המטרידים על אוכל שמגיעים דרך טיקטוק

מחקר חדש שופך אור על האופן שבו ילדות צעירות צורכות תוכן במדיה החברתיים. מהמחקר עולה כי ילדות בגילים 9-12 נחשפות באופן שוטף, אך מבלי להתכוון, לשיח תזונתי מורכב ומזיק. במסגרת שיח זה עולים תכנים על תרבות דיאטה מגבילה וספירת קלוריות, ונרמול של אכילת יתר ובולמוסים. חשיפה זו מתרחשת אף שחלק גדול מהילדות מביעות עניין אישי מועט עד אפסי בתזונה או בקרת משקל.

המחקר, בהובלת הדוקטורנטית מיכל ירון ופרופ' נלי אליאס מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, כלל ראיונות עומק עם 30 ילדות בגילים אלו. הנתונים מראים כי המעורבות של הקהל הצעיר בתכנים אלו בטיקטוק אינה נובעת מחיפוש מידע מכוון, אלא מונעת מפיתיונות בידוריים המושכים את תשומת לבן.

החוקרות זיהו ארבעה מנגנוני משיכה מרכזיים, שמתפקדים כפיתיון שדרכו חודרים המסרים התזונתיים. סרטוני בישול ואפיה נעשו למקורות השראה ויצירתיות (כמו "עוגה בכוס" במיקרוגל או חטיפים טרנדיים עתירי סוכר וקלוריות), המעניקים לילדות תחושת עצמאות קולינרית וחוויית עשייה. כשני שלישים מהמרואיינות הצהירו שאינן מתעניינות בדיאטות, אך צפו באופן שוטף בסרטוני "מה אני אוכלת ביום" ובמתכונים. נתון זה מצביע על חשיפה לא מודעת כששאלה אחת החוקרות ילדה בת 10: "האם את רואה סרטונים שנותנים המלצות על מה לאכול? ענתה הילדה: "לא". אך כשנשאלה לגבי סרטונים בסגנון "מה אני אוכלת ביום?" היא ענתה: "כן, אני רואה כאלה".

סיבה נוספת שבגינה ילדות צורכות תכנים אלה היא סיפוק והנאה חושית מצפייה באחרים אוכלים, כולל סרטוני אכילה מוגזמת. צלילי פריכות מועצמים (ASMR) ואסתטיקה ויזואלית מגרה של גבינות נמתחות ורטבים נוטפים, מעוררים חשקים לצריכת מזונות עתירי שומן וסוכר. בת 11 תיארה את ההשפעה של סרטון אתגר אכילת המבורגרים: "זה כל כך מספק שאי אפשר להפסיק [...] את צופה ואומרת: 'וואו, אני כל כך רוצה את זה עכשיו' [...] וזה נראה כמו זהב".

פוסטים ויראליים וטרנדים שיוצרים את האכילה למשחק ולתחרות מפעילים אצל הילדות תשוקה עזה וגירוי חושי, גם כאשר המזון אינו נגיש להן, גם שהן לא מרגישות תחושת רעב או שובע. כך, אתגרי אכילת כמויות קיצוניות או משחקי "מהירות אכילה" יוצרים מצריכת מזון מוגזמת או לא בריאה לחוויה משעשעת. בת 10 סיפרה בהנאה על אתגר אכילת המבורגרים במקדונלד'ס, שביצעה עם אחיה: "משחקים 'אבן-נייר-ומספריים', ואז מישהו אחד רץ, והשני צריך לאכול עד שהראשון חוזר [...] עשיתי את זה עם אח שלי, והוא המשיך לרוץ. אני פשוט אכלתי, למרות שלא הייתי רעבה".

מנגנון משיכה נוסף הוא סקרנות לחיי היוצרים. צפייה בז'אנרים מסוג חיי היום-יום (כמו "מה אני אוכלת ביום", "שגרות", או "סטורי טיים") משמשת כהצצה לחייהם של יוצרים פופולריים. בת 10 סיפרה: "אתמול ראיתי סרטון של מישהי שעושה את התמונות האלה שאת גוללת ביניהן, של 'מה אכלתי היום'". כשנשאלה מהי רמת העניין שלה, השיבה: "לא ממש אכפת לי, אני לא הייתי עושה את זה, אבל אני לא מדלגת על סרטונים כאלה [...] פשוט מעניין אותי לראות את זה [...] זו הסקרנות". כך, אם יוצרות תוכן דנות באירועי חיים כלליים או בהרגלי האכילה שלהן, הנערות הצעירות נחשפות למסרים סמויים, להתנהגויות אכילה מרומזות ולתפיסות עולם רחבות יותר הקשורות להגבלת מזון, משקל ודימוי גוף.

"התוכן בטיקטוק עוקף את מנגנוני ההגנה הקוגניטיביים והביקורתיים של הילדות, ועוטף מסרים בעייתיים באריזה משעשעת ומושכת", אומרת מיכל ירון. "אף שמגבלת הגיל הרשמית בפלטפורמה עומדת על 13, השימוש אצל בנות צעירות נעשה נורמטיבי. הילדות בטוחות שהן צופות בתוכן תמים, אך בפועל הן נחשפות מצד אחד לעידוד רזון, מיקוד בנראות הגוף וספירת קלוריות, ומצד שני להאדרה של מזונות מעובדים במיוחד ואכילה בלתי מרוסנת. קוטביות כזו עלולה לעצב תפיסות לגבי אוכל ודימוי גוף כבר בגיל צעיר". ירון מדגישה את הצורך לצייד ילדים בכלים: "הורים ומחנכים נדרשים לעזור לילדים צעירים להבין את המנגנונים הבידוריים, המסחריים והאלגוריתמיים שמקדמים מסרים תזונתיים סמויים בטיקטוק". החוקרות יוצאות בקריאה לפיתוח תוכניות אוריינות מדיה דיגיטלית מותאמות-גיל במסגרת החינוכית, שיסייעו לקדם חוסן דיגיטלי אצל ילדים צעירים לפני שנוצרות תפיסות מזיקות והרגלי אכילה.