מה אנחנו מלמדים את הילדים כשאנחנו לא מתקשרים

תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: האמא מדברת בקול מעט כעוס ואז הילד שואל: "אמא, למה את כועסת על אבא?". ההורה עונה: "אני לא כועסת בכלל, אל תדאג". הילד מבין שזה לא נכון. כשאנחנו בוחרים להסתיר כעס או קונפליקט, גם אם בכוונות טובות, אנחנו עלולים ללמד את ילדינו שרגשות מסוימים “אסורים”. אבל דווקא הכרה בכעס ובשיח פתוח עליו יכולה להפוך לכלי חשוב בלמידה רגשית ובבניית ביטחון. במקום להסתיר את האמת, נוכל לומר לו: "כן, קצת התעצבנתי על אבא, אבל זה משהו שאנחנו מדברים עליו. זה בסדר לכעוס לפעמים".

ילדים לומדים תקשורת דרך צפייה במבוגרים – הורים, מורים. הילדים שלנו סופגים לא רק את המילים שלנו, אלא גם את הטון, את שפת הגוף ואת הבחירות שלנו ברגעי מתח. גם כשאנחנו בוחרים לא לדבר, אנחנו בעצם מלמדים משהו: שעדיף להימנע מקונפליקט במקום להתמודד איתו. לאורך זמן, זה עלול להקרין על דפוסי ההתמודדות של הילד ולהפוך את ההימנעות להרגל.

תקשורת רגשית היא חינוך

תקשורת פתוחה היא מרכיב בסיסי באקלים חינוכי בריא. כשיש שיח כן, הילד מרגיש שיש לו מקום, גם כשהוא כועס, מתאכזב או טועה. במערכות יחסים טיפוליות וחינוכיות, השקיפות והדיאלוג הם הלב הפועם של האמון. חוסר תקשורת, לעומת זאת, יוצר תחושת בלבול, חוסר ביטחון וערעור יציבות. לא מעט הורים מעדיפים לא לגעת בנושאים "לא נעימים", כאלה שקשורים לגבולות, אכזבה וקונפליקטים. זאת, מתוך רצון לשמור על שקט. אבל אז הילד מפנים שהבעת רגשות היא מסוכנת או חסרת טעם, ובבגרותו הוא מתקשה לדבר על מה שכואב לו באמת. עם הזמן, הנתק הרגשי הזה עלול לפגוע ביכולת שלו לווסת רגשות, לפתור קונפליקטים ולבקש עזרה. במקום ללמוד להתמודד, הוא לומד לברוח.

התקשורת מתחילה אצלנו

כמבוגרים, האחריות שלנו היא להראות איך נראית תקשורת בוגרת. תקשורת כזו אינה תלויה בתוצאה, אלא בנכונות להיות נוכח. גם כשאין פתרון מידי. עצם הבחירה לדבר, לשאול, להקשיב, היא מעשה חינוכי בפני עצמו. כאשר אנחנו מצליחים לדבר על מה שמורכב לנו, אנחנו מאפשרים לילד ללמוד דרך חוויה: שמותר להרגיש, שמותר לטעות, ושאפשר לתקן. זו לא רק דרך להתמודד עם קונפליקט. זאת גם דרך לגדל אדם שמסוגל להבין את עצמו ואת האחרים.

אז מה אפשר לעשות בפועל?

לקבוע זמן לשיחה: גם אם כרגע הילד לא מוכן לדבר או מגיב בהתנגדות, אל תוותרו על עצם השיחה. אפשר לומר לו: "אני כאן בשבילך כשתרצה לדבר, זה חשוב לי". המסר הזה יוצר תחושת ביטחון ומראה שהקשר לא תלוי בזמן או מצב רוח. כשיש תזמון רגשי נכון, הילד ידע שיש לו למי לפנות ואתם תהיו שם בשבילו.

לשקף את הקושי: לפעמים עצם ההכרה בכך שמשהו קשה, כבר מפחיתה התנגדות. אמירה כמו "אני רואה שזה לא פשוט לדבר על זה, וזה בסדר, גם לי לפעמים קשה", משדרת הבנה ולא ביקורת. היא עוזרת לילד להרגיש שרגשותיו לגיטימיים ושהוא לא לבד בהתמודדות. זו דרך פשוטה, אך עוצמתית להניח בסיס לשיח אמיתי.

לשאול במקום להאשים: שאלות פתוחות מזמינות דיאלוג, בעוד האשמות סוגרות אותו. במקום "למה עשית את זה?" נסו לשאול "מה גרם לך להרגיש ככה?". שינוי קטן בניסוח מייצר שינוי גדול באווירה. משיחה של שליטה וביקורת לשיחה של סקרנות והבנה.

לשתף מניסיון אישי: ילדים לומדים לא רק מאיך שמדברים אליהם, אלא ממה שהם רואים ושומעים מכם. כשאתם משתפים בסיפור אישי, למשל על מצב שבו גם אתם טעיתם, נעלבתם או כעסתם, אתם מלמדים דרך דוגמה אישית שהרגשות האנושיים כולם לגיטימיים, ושאפשר לדבר עליהם בלי להתבייש. השיתוף הזה גם יוצר קרבה אמיתית ומאפשר לילד להרגיש שהוא לא לבד בהתמודדות.

להקשיב למצב הרוח שלכם: לפני שמתחילים בשיחה משמעותית, עצרו רגע ובדקו את עצמכם. אם אתם עייפים, כעוסים או בלחץ, זה לא הזמן. שיחה אמיתית דורשת נוכחות ויכולת הכלה. עדיף לומר: "אני רוצה לדבר על זה, אבל חשוב לי לעשות את זה כשנוכל באמת להקשיב אחד לשני. נדבר בערב כשנחזור הביתה". הילד ילמד מכך שחשוב לשמור על תקשורת קשובה.

לסיים בחיבור: גם אחרי ויכוח או שיחה קשה, חשוב לסגור את המעגל במשהו שמחזק את הקשר. משפט כמו "אני אוהב אותך גם כשאנחנו לא מסכימים" מייצר עוגן רגשי. הוא מזכיר לילד שהאהבה אינה מותנית בהתנהגות, ושכעס או קונפליקט לא מסכנים את הקשר הבסיסי והבטוח ביניכם.

תקשורת רגשית איננה רק כלי לחינוך. היא הדרך שלנו לגדל קשר אמיתי. היא מלמדת את הילד שלא משנה מה הוא מרגיש או באיזו קושי הוא נתקל, תמיד יש לו עם מי לדבר. כשאנחנו בוחרים לדבר, גם כשקשה, אנחנו מלמדים אותו את אחד השיעורים החשובים בחיים: שמילים יכולות לרפא, לחבר ולבנות אמון.

הכותב הוא הוא מאמן ספורט טיפולי, מנכ"ל "קופצים קדימה" - מסגרת ייחודית המציעה תהליך אימון ספורט טיפולי אשר מטרתו לשפר את איכות חייהם של ילדים ובני נוער.