הילה ואלון שלגל, אמנים בעולם הילדים, הם נפגעים נוספים מהמשבר הכלכלי שאחרי הקורונה. כמו כל העוסקים בתחומם הם נאלצו להפסיק להופיע ואיבדו את פרנסתם. השיא נשבר אתמול, כשבתם ענבר בת החמש חזרה מהגן והביאה להם את קופת החיסכון שלה – ומאוחר יותר, כשהתברר להם שהיא אמרה לגננת: "את יודעת שלהורים שלי אין כסף". בעקבות המקרה, אלון כתב פוסט מרגש בפייסבוק שהפך לויראלי וזכה למאות שיתופים – והבוקר שלושתם התראיינו ב"חדשות הבוקר" עם ניב רסקין (קשת 12).

"הילה קיבלה את האסמס מהגננת והראתה לי אותו, ולא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלבכות", סיפר אלון. "אני פשוט חסר אונים. אין לי אפשרות לעשות שום דבר, אני לא יכול לפרנס את המשפחה שלי. ישבתי וחשבתי והחלטתי לכתוב. זה הדבר שאני יודע לעשות הכי טוב. לא ציפיתי לתגובה כזו ברשת".

הילה, מה הרגשת כשקראת את ההודעה מהגננת?

"הייתי צריכה לקרוא אותה כמה פעמים כדי להבין מה אני קוראת. אנחנו יודעים מה המצב. לפני שענבר נולדה היינו 'השלגלים'. אחרי שהבן הבכור נולד, עדיין המשכתי להופיע וקצת פספסתי אותו, נכנסנו בדיוק להפקת חנוכה ועבדנו כמו חמורים. ההורים שלי גידלו אותו עד גיל שבעה חודשים. כשנכנסתי להיריון עם ענבר הפסקתי, והחלטתי שאני לא מפספסת את הילדים שלי. היום אני כותבת ועובדת מאחורי הקלעים, לקחתי לגמרי צעד אחורה. אנחנו מביימים. אלון גם פרפורמר ומופיע וזה חיידק שאי אפשר לוותר עליו".

במשך ארבעה חודשים לא נכנס כסף לבנק.

"אנחנו מביימים הפקות גדולות. היינו אמורים לכתוב ולביים הפקת חנוכה, היו לנו פסח ועצמאות מפוצצים, היה אמור להיות לנו קיץ מפוצץ בהופעות של אלון. הכל הלך".

מעבר להלם הראשוני בקבלת ההודעה, איך הגבת?

"לקח לי כמה דקות להבין כמה זה מחלחל לילדים וכמה זה פוגע בהם. הם לא צריכים להיות חשופים לזה. ידענו שהיא מודעת כי לפני כמה ימים הושבנו אותם לשיחה. ילדים רוצים מה שהם רוצים, ללכת לימי הולדת, חפיסות גולסטארס, ואי אפשר. אי אפשר להגיד 'לא היום' כל יום. אז הושבנו אותם והסברנו להם את המצב בעדינות ובגובה העיניים ובצורה שהם יכולים להכיל. אמרנו שהמצב הוא כזה, שצריך לעשות קצת ויתורים וטיפה להצטמצם".

איך הילדים קיבלו את השיחה?

הילה: "לביא, בן שבע, שואל אם היום כבר מותר קרטיב, ואם אפשר ארטיק או רק ארטיק קרח ואם אפשר חבילת קלפים שעולה שבעה שקלים. זו תחושה נוראית. אנחנו שני אנשים שחצו את גיל 40, ואלמלא ההורים שלי היינו גרים ברחוב. יש לנו ילדים מדהימים ובוגרים לגילם, שניהם מאוד מבינים ומאוד מכילים ולנו מאוד קשה עם זה כי בגיל הזה זה לא משהו שהם צריכים לעבור. היו להם אבא ואמא שהתפרנסו יפה. אנחנו לא אוליגרכים אבל לא היה חסר לנו כלום, ממעמד ביניים קלאסי זה הגיע למצב שאין כלום. אנחנו נתמכים על ידי ההורים בספרים ובבגדים ובסנדלים לקיץ וגם בצהרון, כי אחרת אין אפשרות".

"אנחנו יודעים כמה אפשר להתפרנס מהעבודה שלנו כשהכל בסדר", ממשיכה הילה. "גם ההורים יודעים שזו תקופה הזויה. אחד הדברים שהכי ריגשו אתנו מאתמול זה מאות הפניות בפרטי. אנשים שואלים אם הם יכולים לעזור, אם אנחנו צריכים בגדים ועוגות והפעלות לימי הולדת. זה כל כך מרגש אותנו. הפניות לא מובנות מאליהן והן מזכירות את כל מה שיפה כאן, אבל התשובה היא לא. אנחנו צריכים לעבוד. אין לנו שום בושה. אני חושבת שמי שצריכה להתבייש זו המדינה ולא אנחנו, אנחנו שומעים על כסף שמוזרם לעיריות ולמוסדות שמסובסדים בשוטף. הכסף הזה לא מגיע לאנשים, רוב המעסיקים שלנו הם מעסיקים פרטיים. הם לא מקבלים כלום".