עידן הקורונה: אין גן ואין פסטה בסופר. בגדול מדובר בהרחבה של פסח, רק בלי שרואים את הסוף ועם הימנעות מקרובי משפחה מבוגרים. גם מפלס החרדה מזכיר קצת את זה של פסח או של אוגוסט, מה שמוביל לחשד שהפחד האמיתי פה הוא לא ממחלה, מצור, סגר צבאי, רעב, מחסור, עוני ומוות, אלא גורם הרבה יותר מלחיץ: להישאר עם הילדים שלנו בבית. תודו בזה, כאן קבור הכלב. וכאן אנחנו נהיה קבורים אחרי חמישה שבועות מול "מטוסי על" ומלחמה על מספר השלוקים היומי.

מה עושים עם הילדים כל היום בבית? מה שעשינו איתם בבית כל אוגוסט – מחכים שהזמן יעבור וסופרים את הימים אחורה עד לטיסה ליוון, רק בלי החלק של הטיסה ליוון. אין יותר טיסות. גם לא בטוח שעדיין יש את יוון, נחכה לחדשות. אנחנו אחוזי אימה מהמחשבה על השעות הארוכות האלו, האינסופיות. לצייר, לרקוד ביחד, לשחק צוללות ולהרכיב לגו, ואז לגלות שהשעה 09:40. אנחנו מפחדים מהתובענות הבלתי נגמרת, מלהיות מוקדשים כל כולנו למישהו אחר, מלזוז יותר מדי, מהשעמום. אפילו שאלו הילדים שלנו שאנחנו אוהבים הכי הרבה בעולם, להיות עם ילדים זה משעמם, זה לא נגמר, זה מתיש (לא שלכם, תירגעו, הילדים שלכם הכי מעניינים בעולם, סבבה?).

מדינה בדרך להשבתה (צילום: דוד כהן, פלאש/90 )
כשאי אפשר להפקיד את הילדים אצל מישהו אחר | צילום: דוד כהן, פלאש/90

מותר להודות בזה: אנחנו לא אוהבים להיות עם הילדים שלנו. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו הכי הרבה בעולם, פשוט קשה לנו להיות איתם. במחקר שנערך ב-2011, התגלה ש-72% מהאימהות לילדים מתחת לגיל 10, שעובדות במשרה מלאה, מעדיפות לעבוד יותר מאשר לבלות עם ילדיהן. הן אוהבות את הילדים שלהם, אבל קל יותר להיות בעבודה.

אנחנו מפחדים מלהיות עם הילדים שלנו. יכול להיות שבכלל שכחנו איך. אנחנו מוצפים במסגרות, בחוגים שאחרי המסגרות, בבייביסיטריות שמאפשרות לנו לעבוד עד מאוחר, בסבא וסבתא לשישי שבת, בפליידייטים כדי להימנע איתם ממגע ישיר ובין לבין במסכים כדי לא להסתכן בקשר עין. בטוטאל אנחנו מבלים עם הילדים שלנו כ-20 דקות ביום, וגם בהן אנחנו בורחים לוואטסאפ.

פעם רק היינו צריכים להשאיר אותם בחיים

זה בסדר להגיד את זה, אתם לא לבד, אתם לא הורים גרועים. כבר ב- 2014 הוציאה העיתונאית האמריקאית ג'ניפר סניור את הספר All Joy and No Fun: Why Parents Hate Parenting, שגרם לנו להרגיש קצת פחות רע עם עצמנו, כי הוא בעצם הסביר לנו שאנחנו צודקים. להורים היום קשה יותר, כי ההורות קשה ותובענית יותר, אובייקטיבית. כי פעם, שבועיים או שלושה עם הילדים בבית לא דרשו מהורים יותר מדי. הם היו לוגמים כוס יין, מעשנים על הילדים, מתעלמים מקיומם ומדי פעם נזכרים להרחיק אותם מארון חומרי הניקוי או להעיף להם איזו כאפה. פעם, הורות טובה הייתה להשאיר את הילדים בחיים. אף הורה לא העלה על דעתו לשחק עם הילד, לדאוג לשלמותו הנפשית או לחוס על רגשותיו.

בימינו, שגרה עם ילדים נראית אחרת לגמרי. אנחנו רוצים להגן עליהם, פיזית ורגשית, לפתח אותם קוגניטיבית, לדאוג לחיי החברה שלהם, להעניק להם כישורי חיים שלא נרכשים בסבל, לשמור על תמימותם, ליצור איתם התקשרות רגשית שמגיעה על ידי משחק משותף ושיחות, לנהל איתם תקשורת משמעותית, להגביל להם מסכים, להאכיל אותם בריא. ולא לתת להם כאפה, גם כשממש מגיע להם. ותשמעו, זה קשה. זה חתיכת תיק. לילדים יש פי 5 אנרגיה מאשר לנו, לבלות איתם זמן שמוקדש כולו להם זה מתיש ושוחק, הרבה יותר מכל עבודה אחרת. ועכשיו יש לנו חודש וחצי כאלה. אז כן, אנחנו בסטרס. זה מלחיץ אותנו יותר מקורונה. חיידקי קורונה נשארים על משטחים ארבעה ימים, לגרד את הגואש של הילדים מהמשטחים האלה ייקח הרבה יותר זמן.

אז אין לנו טיפים או עצות או המלצות, בשביל זה יש את כל האייטמים האחרים. אנחנו כאן כדי להגיד שזה בסדר להרגיש ככה, וזה מותר, ואולי, מי יודע, בסוף זה יתברר כברכה. כי אם יש משהו שלומדים בחודש וחצי עם הילדים שלנו, זה להיות עם הילדים שלנו. לא לפחד מזה, לא להתבאס מהשעמום, לא להתעקש על הפעלות משעממות באותה המידה, לא לחפש כמוכי אמוק דברים לעשות ולעשות ולעשות. פשוט להיות איתם. כמו פעם כשהם היו תינוקות, כמו שאנחנו עם עצמנו. להיות עם הילדים שלנו, הגיע הזמן ללמוד גם את זה.