"הוא לא ידע מה זו משפחה, היום אנחנו העוגן שלו"

ההחלטה של דנה שמעוני (42), תושבת מושב בית שקמה, אם לשלושה (בני 18, 11 ו-10), ובעלת מספרה באשקלון, להיכנס למסלול של משפחה מלווה, מודל ייחודי המעניק עוגן משפחתי לנערים השוהים בפנימיות, לא היתה רגעית. עבורה מדובר בסגירת מעגל שנמשכה שני עשורים.

"לפני 20 שנה, כשהתמודדתי עם קשיים בפריון, התחלנו תהליך אימוץ", היא מספרת. בסופו של דבר נולדה בתה הבכורה והתהליך נעצר, אך הרעיון של מתן מענה לילדים ללא עורף משפחתי נשאר על הפרק. לאחר שפרצה המלחמה, היא נתקלה בפרסום של עמותת "ביתנו" לגיוס משפחות מלוות, והחליטה שהגיעה הזמן לממש את החלום הישן.

התהליך כלל סדרת פגישות היכרות בפנימייה עם הנער, שהיה אז בן 13. לאחר שנוצר חיבור ונבנה אמון ראשוני, הנער עבר להשתלב בשגרת חייהם במושב בסופי שבוע. מבחינתה של שמעוני, מדובר במענה לצורך רגשי עמוק. "הילדים האלו זקוקים לפינה שקטה משלהם, למודל של משפחתיות בריאה ולמישהו שיעטוף ויחבק אותם".

"אני נמצאת שם עבורו בדיוק כמו אמא"

לא מעט נוטים לחשוב על משפחה מלווה במונחים של אירוח מזדמן בלבד, אך שמעוני מדגישה כי מדובר במחויבות ארוכת טווח. "הבסיס הוא אכן אירוח בסופי שבוע לסירוגין ובחגים, אבל מהר מאוד זה נעשה ליותר מזה", היא מסבירה, "הוא הגיע אלינו ולא ידע מה זו משפחתיות, היום אנחנו העורף שלו. זה אומר לעמוד לצידו גם כשעולים קשיים ולהילחם עליו. להיות שם עבורו כמשפחה לכל דבר".

לדברי שמעוני, המעורבות גולשת לכל תחומי החיים. היא נמצאת בקשר שוטף עם בית הספר והמורים ומתערבת כשעולים קשיים במסגרת הפנימייה. "אני נמצאת שם עבורו בדיוק כמו אמא. היה מקרה שבו ברח מהפנימייה אבל בחר להתקשר אליי ולשתף אותי, ואני הייתי זו שהחזירה אותו לשם. העובדה שהוא סמך עלינו ברגע כזה היא ההוכחה לאמון שנוצר בינינו".

"ברמה הפיזית, חשוב לייצר לנער טריטוריה משלו. פיניתי עבורו ארון וסידרנו לו חדר בתוך הבית, כדי שירגיש שזה המקום שלו", היא אומרת, "מהרגע הראשון היה לנו חשוב לשלב אותו בשגרת הארוחות המשפחתיות ובחיי המושב. הוא כבר יצר מעגלים חברתיים עצמאיים בסביבה ומארח חברים אצלנו בבית. הבית פתוח עבורו לחלוטין".

מבחינת שמעוני, הליווי הוא היכולת להעניק את הבסיס המובן מאליו: בית, ארוחה חמה ותחושת שייכות. "יש המון ילדים שפשוט אין להם את זה", היא אומרת. המודל מבוסס על התנדבות מלאה, ללא תגמול כספי. הבחירה לרכוש עבורו ציוד אישי או לחגוג לו יום הולדת היא פרטית של המשפחה, ושילובו הגיע עד לרמת המשפחה המורחבת: "אמא שלי נותנת לו מתנות בחגים בדיוק כמו לכל הנכדים שלה".

היציאה מהפנימייה אל תוך מסגרת ביתית עוטפת היא, לדבריה, חשובה מאוד עבור הנערים והנערות. "זה אולי נראה כמו צעד קטן, אבל עבורם זה המון. זו זכות גדולה שמעניקה לי סיפוק עצום. את עושה משהו קטן ומרוויחה עולם ומלואו".

שמעוני מספרת על השינויים שראתה אצל הנער מאז שהצטרף למשפחה: "השינוי המרכזי שראינו הוא בתחושת הביטחון והרוגע שלו", היא אומרת, "כשהוא הגיע, קיבלנו דיווחים על נטייה להתפרצויות, אבל אצלנו הוא נהיה רגוע יותר. הוא מחכה לסופי השבוע במושב, למפגשים המשפחתיים וליציאות המשותפות שלנו. אם בתחילת הדרך הוא היה מכונס בעצמו, היום הוא הרבה יותר פתוח ונינוח, משחק עם הכלבים בבית ולא מתבייש יותר לבקש שאכין לו ארוחה".

"נשארנו ללא קורת גג ומתסכל אותי שאין לי בית להציע לו"

השגרה היציבה והמשפחתית שבנתה שמעוני עבור הנער נתקלה בקושי אחרי לילה של הצפות קשות במושב בית שקמה. בשל כשל ניקוז בתשתית סמוכה שהוקמה לאחרונה על ידי נתיבי ישראל, עלה נחל שקמה על גדותיו והציף את המושב. ביתה של שמעוני, הממוקם בנקודה נמוכה, הוצף לגמרי: "בתוך 20 דקות המים הגיעו לגובה החזה", היא מספרת, "הנער והילדים שלי היו בבית לבדם, מנסים להציל ציוד ואת הכלבים בזמן שיש סחף כבד, כל אחד תפס כלב והם חצו כ-110 מטרים בסחף של מים, עד שחולצו מהחלונות על ידי נער שגר במושב סמוך".

בתוך הכאוס של חילוץ תשעה לכודים, בלטה תחושת השייכות של הנער למשפחה. "הוא סירב להתפנות בלעדיי", מספרת שמעוני. "הוא עמד בתוך המים ואמר שהוא לא זז. התחננתי אליו שימשיך לכיוון כוחות החילוץ שחיכו על הכביש הראשי".

כעת המשפחה מצאה את עצמה ללא קורת גג. כל הציוד אבד, הבית ריק ואינו ראוי למגורים, והרשויות עוד לא סיפקו מענה. "זה מתסכל אותי. הבית שלנו נהרס ואין לי פיזית לאן להביא אותו. בזמן ששאר הילדים יוצאים מהפנימייה לחופשות, הוא נאלץ להישאר שם כי אין לי בית להציע לו כרגע". למרות זאת שמעוני מסרבת לוותר על הקשר ורואה בליווי שיעור ערכי לילדיה הביולוגיים: "הם למדו מהי נתינה ומה המשמעות של לחלוק מרחב אישי עם מישהו שגורלו לא שפר עליו. אנחנו משפחה עד הסוף, והשאיפה היא להיות לו למשפחת אומנה כדי שיישאר איתנו גם אחרי הצבא". למשפחות שחשובות להיות מלוות, היא אומרת: "בפועל, לא קשה להוסיף עוד כיסא לשולחן השבת. 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו' הוא לא רק ביטוי עבורנו, אלא מציאות. את עושה משהו קטן, ומרוויחה עולם ומלואו".

"הסיפור הזה ממחיש עד כמה משפחה מלווה יכולה להיות עוגן אמיתי עבור נער שאין לו עורף משפחתי", אומרת שלומית בירנבוים, מנהלת תחום באגף החוץ ביתי במשרד הרווחה. "גם ברגע של משבר, כשהכול סביבם הוצף הבחירה היא לא לוותר על הקשר, לא להשאיר את הנער לבד, וזו המשמעות העמוקה של משפחה. אנחנו קוראים למשפחות מתנדבות המוכנות לפתוח את הבית והלב לתת לילדים חסרי עורף משפחתי הנמצאים בפנימיות הרווחה לחוות חווית חיים של שייכות, ביטחון ותקווה".

"מאז פרוץ המלחמה יש ירידה במספר המשפחות המתנדבות. וקשה לגייס משפחות מלוות", מוסיפה הדר בנימין, מנהלת תכנית "משפחות מלוות" בעמותת ילדים בסיכוי. "ילדים שנשארים כל סופ"ש בפנימייה, לא חווים תחושה של בית ושייכות. משפחה מלווה מעניקה להם פינה חמה ותחושת בית. זו מתנה לחיים, לילדים ולמשפחות גם יחד".

לפרטים נוספים ניתן לפנות למוקד 118 של משרד הרווחה או באתר "עמותת ילדים בסיכוי"