אני היא האמא של הילד הכי מופרע בכיתה

בגיל 32 הפכתי לאמא. חשבתי שבגלל שאני אדם נחמד ואוהב יהיו לי ילדים די נחמדים ואוהבים. אבל ההתבדות היתה כמו לחטוף אבן לשמשה הקדמית באמצע כביש מהיר, ואיתה נכנסנו לסחרור שנמשך כמה שנים.

הבן הבכור שלנו, ילד חכם ומאתגר, היה מהילדים שמרביצים בגן, ילדים שעושים סצנה באירוע של כיתה א' ולוקחים את כל הבורקס פיצה של כולם ומסרבים להחזיר, ילדים שנותנים מכות לבן הדוד באירוע משפחתי. בשנים הראשונות מצאתי את עצמי תולשת אותו מאין ספור מצבים שבהם הוא מרביץ, מסתבך, מעליב ודוחף ילדים.

לא נעים להגיד אבל כבר בגיל שנתיים הוא היה הבריון של המשפחתון, בגן נקראנו לא אחת לשיחות על ההתנהגות האגרסיבית שלו. יום אחד הגננת הזמינה אותנו לשיחה, באתי מוכנה לשיחת נזיפה והיא אמרה: "תשמעי הבן שלך ננשך היום על ידי מישהו". "ננשך? נ-נ-ש-ך? לא נשך? יש, מעולה!", אמרתי. היא הייתה בהחלט מופתעת מתגובתי, אף בשבילי זו בהחלט הייתה הקלה שבני היה לראשונה בצד שחוטף ולא זה שמחטיף.

ואז התחלתי להרגיש אותה, את התחושה הזאת בבטן, של הבושה, של הפדיחה מאיך שמסתכלים עליו ומאיך שמסתכלים עליי - האמא של הילד הכי מופרע בכיתה. אתם יודעים, מה יגידו השכנים, מה יאמרו עלינו? שאנחנו הורים גרועים ומזניחים? שאנחנו לא מצליחים לחנך את הבן שלנו? שאנחנו לא שמים גבולות? שאנחנו מתירנים?

ואמרו. ללא מעט אנשים היה מה להגיד. למשפחה, להורים, לחברים. "שימי אותו אצלי לשבועיים והוא יחזור לך כמו חדש", "הבעיה שלכם היא שאתם לא שמים לו גבולות ברורים בגלל, זה הוא פרוע!" ועוד ועוד. היו גם לא מעט אנשים שהצביעו ברגלים, התרחקו ונעלמו מחיינו.

ערב אחד קבענו מדורה עם חברים קרובים, למפגש הצטרפו עוד אנשים נוספים. הבן שלי הצביע עליהם והתחיל לצרוח "מי אלה האידיוטים האלו? שיעופו מפה! חבורת מטומטמים". רציתי לקבור את עצמי מתחת למדורה, ובאמת אחד הזוגות וילדיו הלך ולא שב יותר למפגשים החברתיים שלנו.

בכל סיטואציה בבית ומחוצה לו היינו תמיד צריכים להיות דרוכים שמה הוא יעשה משהו, הפכנו מותשים ומרוטים, והתחלנו להימנע מדברים: לא יכולים לנסוע לקמפינג או אפילו להפנינג במתנ"ס. התחלנו לחפש תשובות, אבל בגדול השאלה המרכזית כלפי הילד באותה תקופה הייתה - למה אתה לא יכול להיות נורמלי?

כביכול כולם מודעים ומדברים על ADHD ותסמונות דומות, ויש שטוענים שיש "מגפת" אבחונים. אבל בסוף, כשזה הילד שלך ויש לו בעיה שנראה שעונה על ההגדרה, כל השנים הראשונות לא יודעים מה לעשות, למי לפנות - ומי ומה יכול לעזור לכם.

ואז מתחיל המרוץ אחר ההגדרה. אולי תשאלו: "למה צריך הגדרה? זה מתייג את הילד". הסיבה היא שהגדרה עוזרת לכם ולסביבה שלך להבין שזה אמיתי, ושלא משנה כמה תנסו, אתם לא באמת תצליחו לדחוף את הילד הזה לתוך משבצת נורמטיבית. הוא צריך התאמות, כלים, הבנה של החולשות והחוזקות שלו, של מערכת ההפעלה השונה שלו.

בחלוף הזמן הבנו שמדובר גם ב-ODD, הפרעת התנגדות, שפחות מוכרת בארץ, ושמתאפיינת בהתנגדות ועקשנות. נשמע כמו תירוץ להורות גרועה לא? זהו שלא. מרגע שהבנו יכולנו קצת להרפות מהניסיון "לחנך" ולנרמל אותו. לאורך הדרך של חיפוש אחר עזרה וידע פגשתי בחדווה נבון מומחית ל-ADHD ו-ODD וממנה למדתי על שיטת מכע"ס לאהב"ה שליוותה ותמכה את התהליך שעברתי בעצמי.

אני זוכרת שלפני כשלוש שנים הגשמנו חלום ונסענו לטיול משפחתי של כמה חודשים, התמקמנו בקהילה בקוסטה ריקה ודמיינו דף חדש לנו ולילד. אמרנו שאולי הסטיגמה של "הילד הרע" הייתה מה שפגע בו בארץ ושכאן בג'ונגל הוא יפרח ויהיה חופשי ומאושר - וגם אנחנו. כעבור שלושה ימים הילד כבר הקים עליו ועלינו את כל הקהילה המקומית. כמעט שנאלצנו לגדוע את החלום ולעזוב. שוב הגענו לשיחת נזיפה בבית ספר ג'ונגל (!) סיכמנו שהוא יעבור למסגרת של חינוך פרטני עם מורה שהבין אותו כי היה פעם ילד "מופרע" בעצמו.

בשעת אחר צהריים אחת, אחרי ריב שלו עם ילד מקומי, הגעתי לקרקעית הייאוש ההורי מצאתי את עצמי זועמת ומטלטלת את ילדי בכוח: "למה למה אתה עושה את זה ? למה אתה עושה לנו את זה?". עזבתי אותו יצאתי למרפסת הפונה לג'ונגל ובכיתי כעבור כמה זמן שמעתי בתוכי קול ששאל: "יעל, האנשים האלו זרים לך לחלוטין, מדוע את מעדיפה אותם על פני הבן שלך? הבן שלך זקוק לך השאר פחות חשוב". ישבתי והתחייבתי לעצמי: "אני אהיה בצד של הבן שלי. לא משנה מה הוא עושה. אז לא יאהבו אותנו ולא יאהבו אותי. אני אחיה. הוא מספיק חוטף אש כל היום בחוץ, אני אעטוף אותו ברכות ואהבה ואראה אותו בעיניים אוהבות וחומלות של אמא ולא בעיניים כעוסות של השכנים".

במקצועי אני כותבת, בימאית תיאטרון ומנהלת את קבוצת תיאטרון משו-משו הירושלמית, ובשנים האחרונות אני יוצרת תיאטרון אוטוביוגרפי - תיאטרון שמעבד חוויות ותהליכים אישיים להצגות אישיות מתוקות-מרירות, קומיות וכנות. כך מצאתי את עצמי כותבת את החוויות של ההורות לקטעים ומונולוגים שהפכו ב-2025 להצגה: "האמא של הילד הכי מופרע בכיתה" שעוסקת בהורות לילד מאתגר ובצרכים מיוחדים שקופים. נעזרתי בכתיבת ההצגה בחדוה נבון, המטפלת הרגשית בשיטת ה-EMDR.

ההצגה מתחילה ביום ראשון ללימודים ב-12:00 בצהריים כשאמא מוזמנת לשיחה אצל המנהל, והיא בטוחה שהוא עומד לבשר לה שהבן שלה, בעל היסטוריה ארוכה של בעיות התנהגות, מסולק מבית הספר. וזה, כפי שכבר הבנתם, קרה גם בחיים והיה חלק מסדרה ארוכה של פעמים שבהן הוזמנו לשיחות נזיפה אצל המנהלת.

לאורך ההצגה, האמא יושבת על הספסל של המנהל ומחכה לשיחה הדרמטית, שם על הספסל היא באה חשבון עם עצמה, עם הילד ועם ההורים. היא מטיילת בין מחוזות המציאות, למחוזות בראש שלה, ויוצרת בליל מרגש, עצוב, מצחיק ונוגע בתובנות ושאלות, שמספרות את הסיפור האינטימי של הורות בכלל והורות לילד "מיוחד" בפרט.

הבן שלי היום בכיתה ו'. הוא לומד בבית ספר רגיל יש לו סייעת ושעות שילוב. יש שיפור משמעותי במצבו בעקבות התבגרות מסוימת, שימוש בתרופות מותאמות המסייעות בוויסות קשב ורגשות - וגם בזכות התהליך המשפחתי שהשפיע לטובה עליו ועל כולנו.

ההצגה עולה בחודשים הקרובים ב-9.5 ב-12.00 וב-8.6 בצוותא ת"א | ב-15.5 בפרינג' באר שבע | ב-12.6 בהיכל תרבות פסגת זאב

הכותבת היא יוצרת תיאטרון אוטוביוגרפי מנהלת תיאטרון משו-משו הירושלמי, ואמא לילד מיוחד