הילדים כבר בגן אבל הנפש עוד בממ"ד

לפני כמה ימים הילדים חזרו למסגרות. אחרי כחודש וחצי של מציאות בלתי אפשרית בין המלחמה מול איראן לבין הלחימה המתמשכת מול חיזבאללה בלבנון, המסגרות נפתחו מחדש. הרשתות התמלאו בהומור המוכר: "בעטנו אותם לגן", "סוף סוף שקט בבית". וכן, יש הקלה. היא אמיתית. היא נחוצה. אך מאחורי החיוך הזה, מסתתרת מציאות מורכבת לילדים.

הילדים אולי חזרו למסגרות, אבל הגוף והנפש עדיין דרוכים. חודש וחצי של ריצה לממ"ד ולמקלט, חוסר שעות שינה והיצמדות להורים לא נעלמים ביום אחד. אצל לא מעט ילדים, ובעיקר בגיל הרך, נראה את ההשפעות רק בהמשך: רגרסיה בהתנהגות, קשיי פרידה, פחדים חדשים והפרעות שינה. הדבר נכון במיוחד עבור ילדים עם צרכים מיוחדים, כמו ילדים בגני עיכוב התפתחותי או במסגרות חינוך מיוחד. עבורם, השגרה היא לא רק נוחות, היא תנאי בסיסי להתפתחות.

עכשיו, כשהכל "נרגע לכאורה", מתחילה העבודה האמיתית. יש ילדים שחזרו להרטיב, שפתאום מתקשים לדבר, שנצמדים יותר להורים או מתקשים להירדם. זה לא "פינוק" או "שלב". אלו תגובות למציאות מתמשכת של סטרס.

אני כותבת את זה לא רק כמתבוננת, אלא כאמא מודאגת ועייפה לשני ילדים בני 5 ו-6, שאני וזוגתי אימצנו. הם הגיעו אלינו מראש עם טראומות, קשיים ועיכובים התפתחותיים בשל נסיבות חייהם ואנחנו נמצאות איתם בתהליך ארוך, עדין ומורכב של שיקום, בנייה ואמון. ואז הגיעה המלחמה. תהליכים שהתחלנו, שינויים שהושגו בעמל בזכותנו וגם בזכות גורמי מקצוע, הישגים קטנים אך משמעותיים, פשוט נעצרו. חלקם אפילו נמחקו. הרגרסיה אצלם אינה שולית והיא לא תיעלם תוך שבוע של חזרה לגן. ייתכן שגם לא תוך חודשים. ואנחנו עוד גרות באזור השרון ועם ממ"ד בבית, לא בצפון, לא תחת האיום היומיומי הקשה ביותר והתרעה ששואפת לאפס דקות. אז מה יגידו אחרים?

מה עם המילואימניקים שנקרעו מהבית? מה עם הקשישים? הסיעודיים? חולי הדמנציה כמו אמא שלי? מה עם אנשים עם מוגבלויות? מה עם אלה שלא עמדו בעומס? נדמה שאף אחד לא באמת עוצר לשאול איך הם חוזרים לשגרה, אם בכלל אפשר לקרוא לזה שגרה. בתוך כל זה, יש עוד סיפור פחות מדובר, אבל לא פחות חשוב: ההורים. המעבר הזה, מהורות במצב חירום להורות "רגילה", הוא כמעט בלתי אפשרי. אין זמן התאוששות. אין עיבוד. אין הפסקה.

ההורים נדרשים לחזור מיד לעבודה מלאה, להשלים פערים כלכליים, להמשיך לתפקד כאילו הכל כרגיל. עצמאיים שלא קיבלו פיצוי, כמוני, ששמרה בשיניה על הלקוחות הקיימים ולא יכלה בשל המצב בכלל לקבל לקוחות חדשים ושכירים שלא יכלו לקחת חופשה וחלקם אף נאלצו לעבוד מהבית אפילו בניגוד למה שמקובל בעבודתם - פשוט כדי שגם הילדים יקבלו מענה, כולם נדרשים ללחוץ על כפתור דמיוני, אבל הכפתור הזה לא קיים.

ובתוך כל זה, יש את צוותי החינוך. הגננות, הסייעות, אלה שמקבלות היום את הילדים בחיבוק גדול ועם געגוע, אבל גם הן לא באמת קיבלו זמן לנשום. הן פוגשות עכשיו ילדים אחרים: יותר חרדים, יותר עייפשים, עם קשיים ישנים שהתעוררו וחדשים שהופיעו. אלה לא אותם ילדים שהיו שם לפני המלחמה. והמערכת? מצפה שכולם פשוט ימשיכו.

אז כן, יש בדיחות. כן, יש הקלה. אבל גם עייפות עמוקה, שחיקה נפשית וחוסר אוויר. לא מעט הורים מרגישים שהם לא הספיקו לעצור רגע. לא לנשום. לא לעכל. וכבר צריך להמשיך. עד הסבב הבא, שמרגיש קרוב מתמיד. זו לא רק המלחמה הנוכחית. זו מציאות מתמשכת. מדינה שחיה בין מלחמה למבצע לסבב כבר שנים וביתר שאת מאז ה-7.10. אי אפשר לעבור תוך יממה משגרת מלחמה קשה לשגרה מלאה. הנפש לא עובדת כך. גם לא של ילדים וגם לא של מבוגרים.

ואולי הגיע הזמן להגיד. אין כפתור. אין מעבר חד. אין פתרון קסם. יש מציאות שוחקת. החזרה למסגרות היא התחלה אבל לא ריפוי. והשאלה הגדולה היא לא רק איך חוזרים לשגרה אלא איך שורדים מציאות שבה השגרה עצמה כבר לא בטוחה. ואולי, בתוך כל זה, הגיע הזמן לדבר על משהו פשוט אבל כמעט בלתי נתפס במציאות הישראלית: חופשה מרוכזת לכולם.ן. כן, לכולם.ן.

כי אחרי חודש וחצי של מלחמה, בתוך כמעט שלוש שנים של המלחמה הכי קשה שהיתה פה ברור לגמרי שלא כולם זקוקים לאותו דבר. יש מי שצריך פיצוי כלכלי על עסק שנפגע או הכנסה שהתאיידה. יש מי שזקוק לטיפול נפשי. ויש מי שפשוט צריך כמה ימים לעצור, לנשום, לישון ולנסות לחזור לעצמו. המדינה צריכה לקחת אחריות. לא רק על הביטחון, אלא גם על החיים שאחרי. אז כן, זה בטח נשמע נאיבי, אבל אולי הגיע הזמן למנגנון פיצוי כולל, מותאם, שמכיר באמת במה שעברנו כאן. אני רוצה להאמין שהשגרה שחזרה הבוקר תישאר, לא לשבועיים, לא לחודש, אלא לשנים. אבל עמוק בפנים, חלק גדול מרגישים שאין מי שבאמת רואה את הפרט. אין מי שדואג לרווחה שלנו, לנפש שלנו, להמשך החיים כאן. הממשלה הזאת לא סופרת אותנו.

האם יש עתיד לילדים שלנו כאן, בישראל הפצועה והעייפה? הלוואי. כי למרות הכל אני באמת אוהבת את ישראל, את האנשים בה, אבל באין שינוי או ממשלה שבאמת אכפת לה מהעם כולו ולא דואגת למי שבאמת צריך לדאוג לו, התחושה היא ששינוי וממשלת תקווה ותקומה היא הדבר היחיד שעוד נוכל לקוות לו.

בינתיים, המבט הוא לעתיד הקרוב מאוד. הילדה עולה לכיתה א, וזוגתי ואני שואלות את עצמנו: האם באמת יתאפשר להם להמשיך כאילו כלום לא קרה? או שהמחיר כבר בדרך והוא יהיה כבד יותר ממה שאנחנו מדמיינים? את זה, כנראה, רק הזמן יגיד. ובינתיים, בתוך כל חוסר הוודאות - אנחנו ממשיכים לעשות את הדבר הכי בסיסי, הכי חשוב: להגיד להם שאנחנו כאן. שנשמור עליהם תמיד. שיש מי שמגן עליהם גם בגן. ולהמשיך לאהוב, לדאוג, לשפר ולטפח אותם ככל שנוכל. בא לי פשוט לעטוף אותם בצמר גפן (מתוק וורוד) וכל פעם לחשוף קצת, גם לנו המבוגרים, מנות גדולות ורציפות של שגרה טובה.