האלימות אצל בני הנוער עולה: מה לעשות?

יש רגעים שבהם המציאות מטלטלת אותנו בעוצמה. האירוע הקשה שבו נערים פגעו באלימות בבחור צעיר ביום העצמאות והביאו למותו, מכאיב ומעורר דאגה עמוקה, לא רק בשל המקרה עצמו, אלא בשל מקרי האלימות שעולים, והשאלות שהוא מעלה על בני נוער, ועל התפקיד שלנו כמבוגרים.

כמרכז רפואי לילדים, הפוגש מדי יום ילדים ובני נוער ברגעים של פגיעות, התמודדות וצמיחה, אנו רואים עד כמה עולמם הרגשי מורכב ועד כמה הם זקוקים למבוגרים משמעותיים שיחזיקו עבורם גם קשר וגם גבול.

מאחורי התנהגויות קיצוניות עומדים לעיתים תהליכים של קושי בוויסות רגשי, הצפה רגשית ואימפולסיביות, במיוחד במצבי לחץ והשפעה קבוצתית. בגיל ההתבגרות היכולת לעצור, לזהות מה עובר בפנים ולבחור תגובה מווסתת עדיין מתעצבת ומתפתחת. כאשר אין די ליווי בתהליכים הללו, וכאשר השייכות נשענת על צורך להוכיח את עצמך או על לחץ חברתי, גובר הסיכון להיסחפות להתנהגויות מסכנות.

חוסן אינו רק היכולת להתמודד אחרי משבר, אלא גם היכולת לעצור רגע לפני. לזהות, לווסת, לבחור. זו מיומנות נרכשת, הנבנית דרך קשרים מיטיבים, דרך תרגול, ודרך מבוגרים שמדגימים זאת הלכה למעשה.

שייכות בריאה אינה נוצרת מעצמה, אלא נבנית במרחבים שבהם יש גם קרבה וגם גבול. מסגרות חינוכיות, תנועות נוער ואנשים המלווים בני נוער לאורך הדרך, מדריכים, חונכים ואנשי פר”ח, יכולים להיות עבורם עוגן משמעותי. דמות שרואה, מקשיבה, מכוונת ומאמינה. לעיתים, נוכחות של מבוגר אחד משמעותי יכולה לשנות מסלול שלם.

האירוע הזה מזמין אותנו לעצור ולשאול: האם בני הנוער סביבנו מרגישים שרואים אותם באמת? האם הם לומדים לווסת, לעצור, לבחור אחרת גם ברגעים מורכבים? האם יש להם מקום שייך ובטוח, ומבוגר שמחזיק את הדברים עבורם?

ולצד השאלות, כמה עקרונות פרקטיים להורים:

• להיות בנוכחות פעילה, לא רק פיזית: לשאול, להתעניין, להכיר את החברים ואת המרחבים שבהם הילד נמצא.
• לנהל שיח רגשי, לא רק התנהגותי: לעזור לילדים לזהות רגשות כמו כעס, תסכול או לחץ, ולהביע אותם במילים באופן ברור ומווסת, ולא רק להגיב דרך התנהגות.
• ללמד עצירה: לתרגל יחד מצבים של “רגע לפני” ומה אפשר לעשות אחרת כשמרגישים הצפה.
• להציב גבולות ברורים ועקביים: גבול הוא חלק מתחושת ביטחון, לא ההפך ממנה.
• לחזק שייכות חיובית: לעודד השתתפות במסגרות מיטיבות כמו תנועות נוער או פעילות עם דמויות בוגרות משמעותיות.
• להיות מודל: ילדים לומדים ויסות ואיפוק בעיקר ממה שהם רואים, לא רק ממה שנאמר להם.
• לזהות סימני מצוקה מוקדמים: שינוי בהתנהגות, הסתגרות, או עלייה בתוקפנות הם הזמנה להתערבות מוקדמת.

בנוסף, יש להנחות את ילדינו, שכאשר הם נתקלים באירוע של אלימות, הפעולה הראשונה לשמירה על ביטחונם האישי היא להתרחק מהמקום. ברגעים כאלה, אין מקום לשיקולים של "להיות צודק", "כבוד" או "אגו". העדיפות היא תמיד להימנע מהעימות, אולם כאשר יש איום ממשי ולא עומדות בפניהם ברירות אחרות, עליהם להגן על עצמם ולהיחלץ מהמצב כי שמירה על החיים והבטיחות קודמת לכל.

חשוב שלא להישאר כצופים מהצד, גם אם יש לחץ חברתי לעשות זאת. יש להימנע מהתערבות ישירה או מהסלמה, ולפנות מיד למבוגר אחראי בסביבה (הורה, איש צוות, מאבטח) או לגורמי חירום לפי הצורך.

זו אחריות משותפת של כולנו. לא רק להגיב כשכבר מאוחר מדי, אלא לבנות מראש את התנאים שמאפשרים בחירה אחרת. אנחנו כאן כדי להמשיך לראות, להקשיב, לחזק חוסן, וללוות את בני הנוער שלנו בדרך שמאפשרת שייכות ובחירה מיטיבה.

הכותבות הן יועצות חינוכיות, מרכז חינוכי מרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית