הטלפון שכל הורה מפחד לקבל: "לא האמנו שהילד שלנו מסוגל לזה"

תופעות של חרם חברתי, בריונות ואלימות הן דבר שכיח במערכת החינוך. אנחנו תמיד קוראים בחדשות על עוד מקרה מזעזע ושומעים באסיפות ההורים על התנהגויות של ילדים שנשמעות כל כך מרושעות. תמיד עולה השאלה המתבקשת: "איך ההורים שלו מאפשרים התנהגות כזו? מה הוא לומד בבית? איזה חינוך הוא קיבל?"

אך מה קורה אם הילד הרע של הכיתה הוא דווקא הילד שלנו?

באחד הייעוצים שלי פגשתי זוג הורים לילד בכיתה א'. מדובר במעבר לא פשוט בכלל, מסגרת חדשה, דרישות גבוהות, זו כבר לא החממה של הגן. אותם הורים פנו אליי בעקבות שיחה טלפונית לילית מההורים של ילד אחר בכיתה, נקרא לו אלון. הטענות שעלו בשיחה היו קשות מנשוא וההורים התקשו להאמין שאכן מדובר בילד שלהם.

הוריו של אלון סיפרו להם שלאחרונה ילדם חזר להרטיב בלילה, שהוא מופנם יותר, בוכה יותר, מתקשה להירדם והולך לבית הספר בחוסר רצון. הם חשבו שמדובר בחלק מתהליך נורמלי של התאקלמות בכיתה החדשה ולא חשדו בשום דבר חריג. כאשר התופעה המשיכה הם החליטו לערוך בירור מקיף וגילו מבנם שהוא עובר התעללות של ממש. עלה מהשיחה שבנם של ההורים שפנו אליי מתעלל באלון גופנית ונפשית ומאיים עליו שאם יספר למישהו הוא ידאג שאף אחד לא יהיה חבר שלו.

האם ציינה שהם היו מזועזעים ולא הצליחו לישון בלילה מרוב חששות ודאגות ומחוסר הנעימות שהיה כרוך בשיחה.

ההורים הגיעו אליי אובדי עצות ולא ידעו כיצד להתמודד עם המצב. איך לדבר איתו על זה בבית? מה להגיד לו? מה אנחנו עושים לא בסדר?

הדבר הראשון שעשיתי היה להרגיע אותם. ילד שמתנהג באלימות הוא לא ילד אלים. הוא ילד שמתקשה לבטא, לווסת, לעצור, לבקש. עבור ההורה, זה אחד המקומות הכי מטלטלים: אנחנו רוצים להגן על הילד שלנו, אבל גם על הסביבה. רוצים להציב גבול, אבל לא לפגוע בביטחון העצמי שלו. אז מה עושים בפועל?

השיחה בבית

השיחה בבית צריכה להיערך בזמן רגוע. זמן פנוי בשעות הערב בלי הסחות דעת של מסכים או של אחים ובני משפחה אחרים. חשוב שבמידת האפשר שני ההורים יקיימו את השיחה, על מנת שהילד יבין שמדובר בעניין רציני הדורש התייחסות מיוחדת.

אפשר לפתוח במשהו כמו: "שמענו שאתה לא מסתדר עם אלון, מה בדיוק היה שם? אתה רוצה לשתף אותנו?" יש לשקף לילד שראשית אנחנו בודקים ומוודאים מה באמת קרה מנקודת המבט שלו. המטרה של השיחה היא לעזור לו להבין מה הרגיש, לתת מילים למה שקרה.

ההורים סיפרו בדיעבד שלדברי בנם הוא חווה התגרות קודמת מאלון בתחילת השנה, נעלב ממנו ומאז חש כעס כלפיו, כעס שגרם לו להתנהג כפי שהתנהג.

לאחר האזנה להסברים של הילד יש להמשיך ולשאול: מה יכול לעזור לך להירגע כשאתה כועס? מה הכי מרגיע אותך בבית הספר? ומתוך דבריו להגיע לפתרון אפשרי. כשזה מגיע מתוך הילד עצמו הוא יותר מאמין בזה ומתחבר אליו. ילדים לא נולדים עם הכלים האלה. הם לומדים אותם מאיתנו.

ומה לגבי עונשים?

זו אולי השאלה הכי נפוצה, והתשובה מפתיעה הורים רבים. עונשים לא מלמדים ויסות רגשי. הם אולי עוצרים התנהגות לרגע, אבל לא פותרים את הבעיה. במקום עונש, אנחנו מחפשים גבול ברור, תיקון במידה שמתאים, למשל לעזור לחבר שנפגע או לצייר לו ציור, ובעיקר למידה לעתיד.

אין טעם להכריח את הילד להגיד סליחה. הסליחה היא בדרך כלל בשביל ההורים אבל לא נותנת כלום לילד.

דבר נוסף שחשוב לבדוק הוא מה הילד חווה ביום יום: עומס, חוסר שינה, תסכול חברתי, שינויים בבית. הרבה פעמים ההתנהגות היא סימפטום, לא הבעיה עצמה.

לתווך בין המשפחות

במקרה הספציפי הזה ייעצתי להורים לערוך שיחה משותפת של שני זוגות ההורים ושני הילדים, על מנת שכל אחד ישתף בתחושותיו, שההורים יוכלו לתווך ושכל ילד ירגיש בטוח יותר להגיע לבית הספר.

כשההורה מצליח להיות גם גב ברור וגם דמות מרגיעה, הילד לומד בהדרגה שיש לו מי שמחזיק אותו גם כשהרגשות גדולים ממנו. המסר לילד צריך להיות כפול וברור: אני לא מקבל פגיעה, ואני כן מקבל אותך ואת הרגשות שלך, ושם בשבילך תמיד. שם מתחיל השינוי האמיתי.

הכותבת היא מדריכת הורים ויועצת שינה בגישת האינטליגנציה הרגשית, בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ורגיל לגיל הרך ובעלת הגן "מור והקטקטים"