"אולי הגיע הזמן לשווק גם את הישראלי היפה"

אין ישראלי שלא מכיר את התחושה שהוא עומד כמו ילד טוב בטור המכוניות, ופתאום מגיעה מכונית משום מקום ובאלגנטיות (במקרה הטוב) עוקפת את כולם ומנסה להשתלב. הו, אז, פתיל הישראליות עומד להתפוצץ ואתה לא מצליח להבין מה לעזאזל חושב לעצמו הנהג הזה. היום יצא לי לחוות את החוויה השמיימית הזו, כאשר לא מכונית אחת עקפה את הטור שלנו אלא שתיים. לא אשקר, כמובן שגם לי יצא להיות מהעוקפים, ובכל זאת המראה הזה משאיר אותך מלא במחשבות על סוציומטיזם וסולידריות חברתית.

בעקבות מאורעות היום ובהתחשב בכך שעוד מעט שנת הלימודים נפתחת נזכרתי בחוויה מכוננת שעברתי בכיתה. איך שנכנסתי לכיתה קלטתי אותה על הרצפה. חתיכה גדולה ומכוערת של טישו שנחה בכניסה. חיכיתי שמישהו יסתכל עליה וירים אותה, שהיא תפריע למישהו, אך נראה היה שהיא פשוט היתה שקופה עבור התלמידים. אף אחד לא ממש שם עליה.

לקראת סוף השיעור נשבר לי ושאלתי אותם: "תגידו אם בסלון של הבית שלכם היתה מונחת חתיכה מכוערת כזו של טישו, גם אז הייתם מתעלמים ממנה?". תלמיד אחד הצביע. קיוויתי שאולי הישועה תבוא ממנו. הוא ענה לי: "המורה, הבית הוא שלנו. הכיתה היא לא שלנו. תכלס מה אכפת לי ממה שהולך כאן?". "אז מה אתה בעצם אומר?", שאלתי אותו, "שרק מה שנוגע אליך הוא מעניין וחשוב, אך מה שנוגע למישהו אחר לא חשוב?". "וואלה, בגדול כן", הוא ענה לי בלי להתבלבל, "קודם אני חושב על עצמי ועל מה שטוב לי, ואחר כך אני חושב, אם בכלל, על מישהו אחר". עניתי לו שלפחות אני מעריך אותו על הכנות ושזה יפה שהוא לא מנסה לחרטט.

ואז שאלתי את התלמידים מה הסיכוי שאם היו נוהגים בנתיבי איילון ורואים מכונית אחרת תקועה, היו עוצרים לה? "האמת שלא הייתי עוצר בגלל שבטח מישהו אחר יעצור...", ענה לי תלמיד אחר. "תגידו", המשכתי לנסות, "זה לא נראה לכם שזה עצוב שאנחנו חיים בעולם של סוציומטים שבו כל אחד דואג לעצמו ולא מעניין אותו שום דבר אחר? איפה החמלה? איפה המחשבה על לתת לאחר?".

ואז חשבתי לעצמי, ברגע של התנשאות טהורה, אם יש בכלל טעם להעלות את שמו של רועי קליין הי"ד בתור דוגמא של נתינה לאחר, או שאין סיכוי שהם והראש שלהם שמלא בטראש צהוב יכיר אותו בכלל. לפני שהספקתי לשאול, כבר הקדים אותי אחד מהתלמידים שלי ושאל אותי: "תגיד המורה, שמעת על מיכאל בן זיקרי?". ניסיתי לאמץ את המוח שלי ולבדוק אם אני זוכר מישהו כזה ולא. לא זכרתי.

ואז הוא המשיך ואומר לי: "הוא אחד האנשים הכי מדהימים שאני מכיר, גיבור אמיתי שקפץ למים בשביל להציל משפחה בדואית, ובסוף טבע בעצמו". ואני לא ידעתי איך להגיב. זאת אומרת רק לפני רגע התנשאתי על התלמידים שלי שיש מצב שהם לא יודעים מי זה בכלל רועי קליין הי"ד והנה קם תלמיד שלי ומתקיל אותי עם חתיכת דמות שאני חייב להתוודות שבכלל לא הכרתי אותה.

ואז ניגש אליי תלמיד אחר עם הסמרטפון שלו והראה לי מה הוא גיגל. וזה מה שהיה כתוב שם: "מיכאל בן זיקרי, בן 45 מאשדוד. בן זיקרי טבע למוות כשניסה להציל אם ושלושת ילדיה מהכפר חורה שהיו בסכנת טביעה" קראתי עליו יותר ולא הבנתי איך זה יכול להיות שלא שמעתי לפני כן על בן אדם גיבור כל כך. ראיתי גם את הסרטון שנעשה עליו ביוטיוב, ופתאום הבנתי כמה גדול ומדהים ומיוחד צריך להיות בן אדם כזה, שמוכן למסור את נפשו בשביל משפחה שהוא אפילו לא מכיר.

ואז חשבתי שאולי אם היו משווקים לנו את הישראלי היפה באותה אינטנסיביות כמו שמשווקים לנו את טיסת השוקולד, היינו מבינים איזה אנשים גדולים חיים בינינו וכמה השראה אנחנו יכולים לשאוב מהם. אז כן, אפשר להמשיך ולחפור לתלמידים על מושגים כמו סולידריות חברתית, אכפתיות ונתינה לזולת, ואפשר פשוט לדאוג ששמו של האיש הענק הזה יונצח בכל בית ספר שמכבד את עצמו ורוצה ללמד את תלמידיו מהי אהבת אדם, ואיך אפשר לממש אותה כאן, בעולם שלנו.

בקיצור, רוצים להפוך את הילדים שלכם לבני אדם? תתחילו להראות להם את הסרטון על מיכאל בן זיקרי, האיש עם הלב הענק שבמעשה הקרבה אחת ששילם על כך בחייו נעשה לאגדה של נתינה וחסד.

לעילוי נשמת מיכאל בן זיקרי ז"ל