שלום כיתה א': המורה החדשה שלי היא בינה מלאכותית

בקרוב הילדים שלנו יחזרו לספסל הלימודים – אבל מישהו אחר הגיע לשם לפניהם. שקט, מהיר, יודע הכל, לא מתעייף ובעיקר לא שואל שאלות. קוראים לו צ'אט GPT.

שנת הלימודים החולפת עמדה בסימן 'שנת הבינה המלאכותית'. אבל האמת? היא כבר כאן מזמן. לא בכיתות החכמות ולא במצגות – אלא בטלפונים של הילדים, במחשבים בבית, ובמקומות שהמערכת אפילו לא התחילה להתבונן בהם.

לפי סקרים עדכניים, כ־30% מתלמידי היסודי משתמשים בכלי בינה מלאכותית על בסיס קבוע. הם כותבים לצ’אט שאלה – והוא עונה. במהירות, באדיבות, בלי להעיר להם על כתב היד ובלי לדרוש מהם להתאמץ. ואם הוא עונה מהר יותר מהמורה, ברור יותר מההורה ומדויק יותר מגוגל – למה שלא יפנו אליו?

אז לא, זה לא טור על סכנות הטכנולוגיה, וגם לא קריאה להוציא את המסכים מהכיתה. להפך. הבינה המלאכותית יכולה להיות גם כלי מעצים: היא עשויה לעזור לילדים להתגבר על פערים, ללמוד בקצב שלהם ולהתנסות בדרכים חדשות. אבל בדיוק בגלל עוצמתה עלינו לשאול מהו תפקידו של בית הספר בעולם שבו המידע זמין, אך ההבנה האנושית עדיין לא ניתנת להחלפה.

כי אם אנחנו לא נבין מהו הערך המוסף האנושי, החינוכי, הרגשי – אין שום סיבה שהילד יעדיף לפנות למורה ולא לבינה המלאכותית. כאשר מאמץ נתפס כמיותר, הסקרנות דועכת. היכולת ללמוד דרך ניסוי וטעיה, לדייק, להסס ואז להבין מוחלפת בתגובה מיידית, שטוחה אך מספקת.

במילים אחרות: אם לא ניזהר, ילדים יפסיקו להתנסות ויאמצו תשובות מוכנות מבלי להבין אותן באמת. הם ילחצו 'העתק-הדבק' וישגרו תשובות ומטלות. וחשוב להבין – הם לא ירמו. הם פשוט יוותרו מראש.

לא מספיק ללמד 'איך להשתמש נכון' – אנחנו חייבים ללמד למה לחשוב בכלל בעצמנו. ההיסטוריה זוכרת מהפכות חינוכיות שדומות לזו שאנחנו חווים כיום: סוקרטס חשש שהכתב יחליש את הזיכרון; המצאת הדפוס עוררה דאגה מהיעלמות הלמידה החיה. כעת, בלחיצת כפתור, מתערער מושג הלמידה עצמו. כי אם המידע תמיד נגיש – מה תפקידו של בית הספר? ואם האלגוריתם מציע תשובות – מה תפקידה של שאלה?

הבינה המלאכותית יודעת הרבה אך היא איננה תוהה, איננה מתלבטת, איננה שמה לב לילדה שקטה בשורה השלישית. היא עונה אך איננה מחנכת. היא מספקת מידע אך לא מטפחת הבנה. וגם המידע שהיא מספקת לא תמיד מאומת ויכול להיות שקרי ולא מדויק.

לכן, המשימה האמיתית של שנת הלימודים הקרובה איננה רק טכנולוגית אלא חינוכית. לא 'להתאים את עצמנו לעידן הבינה המלאכותית', אלא לנסח מחדש את מהות החינוך בעולם שבו ידע נגיש, אך משמעות והבנה אינם מובנים מאליהם. לא עוד עיסוק ב'הטמעת כלים', אלא שיח מחודש על מהות הלמידה בעידן שבו ידע נמסר באופן מיידי.

מערכת החינוך צריכה להפנות את המבט חזרה לעקרונות הליבה: עידוד חשיבה ביקורתית, טיפוח הבנה, פיתוח מיומנויות רגשיות חברתיות, והשקעה במורים לא רק כמשתמשים בטכנולוגיה, אלא כמובילי שיח וכמעוררי חשיבה.

בית הספר אינו צריך להתחרות בבינה – אלא להוביל אל מה שמעבר לה: אל הסקרנות, אל השיח, אל שאלת ה'למה'. המורה איננה ספקית מידע – תפקידה לעורר הבנה. אם נצליח לעורר סקרנות אמיתית, לא רק לשנן תשובות אלא לשאול שאלות – אולי זו לא רק פתיחת שנה, אלא התחלה של עתיד חינוכי חדש.

ד"ר רותם אליהו היא מרצה ומדריכה פדגוגית במכללת סמינר הקיבוצים