"כתבנו פתק לשוטרים שהיו מגיעים לבדוק שלא מתעללים בילדה"

"שכנים יקרים, הבן שלנו סובל מאוטיזם בתפקוד נמוך. יש לו תקופה קשה של התפרצויות, ולכן יש הרבה רעש מדירתנו. אנחנו מטפלים בנושא, מבקשים לא להזמין לנו משטרה". המילים הכואבות האלה נכתבו על שלט שנתלה על דלת ביתה של משפחה ישראלית. אבל הסיפור לא נגמר שם. מתחת לבקשה המתחננת, בעט, הוסיף אחד השכנים: "בניין שלם סובל כי אתם לא מצליחים לטפל בילד!! הסרטונים וההקלטות של הדפיקות והצרחות עברו לרווחה שתטפל בעניין, וגם המשטרה תחזור לתמונה".

השלט הזה, עם התגובה הקשה שנכתבה עליו, הוא רק קצה הקרחון. אלפי משפחות בישראל חיות במציאות דומה - נקרעות בין הצורך לטפל בילדיהם לבין הלחץ הבלתי פוסק מהסביבה.

מעיין לייזרוביץ', אם לארבעה ילדים על הרצף האוטיסטי ומורה לחינוך מיוחד, מכירה את התחושה מקרוב. לפני שנים, כשבתה הבכורה הייתה בת חמש, היא נאלצה לתלות שלט דומה - אך לא לשכנים. "כתבנו פתק לשוטרים שהיו מגיעים לבדוק שלא מתעללים בילדה בגלל תלונות שקיבלו", היא נזכרת בכאב. על השלט נכתב: "לשוטרים שלום. אנחנו יודעים שקיבלתם פניה שהילדה לא מפסיקה לצרוח. הילדה מאובחנת על הרצף האוטיסטי. הטלפון של העובדת הסוציאלית שלנו הוא כזה וכזה. גם לנו היא לא עונה. אם אתם בכל זאת רוצים לבדוק מה אתנו, בבקשה אל תצלצלו בפעמון, כי היא סוף סוף נרגעה שלא תתחיל לבכות שוב".

המחיר החברתי של חוסר הכלה

הפוסט האנונימי שפורסם השבוע בקבוצת "סטטוסים מצייצים" עורר גל תגובות. התמונה של השלט עם התוספת האכזרית של השכן זעזעה רבים. בעוד שחלק מהגולשים הביעו תמיכה והזדהות עם המשפחה הסובלת, היו גם תגובות קשות נוספות. אחת מהן בלטה במיוחד בחוסר הרגישות שלה: "תעבירו את הילד למוסד. כולם מנצחים. השכנים ינצחו ולכם יהיה שקט".

"לא יכולתי לעמוד מול הפוסט הזה", אומרת לייזרוביץ' בזעם מרוסן. "השלט עם התגובה של השכן, הקריאה להעביר את הילד למוסד - זה החזיר אותי המון שנים אחורה. מי באמת מרוויח מלשים את הילד במוסד? ההורים שכאילו נפטרים ממנו? השכנים שיש להם שקט? או שמא הילד, שיטופל על ידי אנשים שמרוויחים שכר מינימום ולא יקבל לא חום, לא אהבה ולא מגע?".

כיום לייזרוביץ' מנהלת עסק בשם "מעבר לקשת" ומעבירה הרצאות להורים, מורים ועובדים סוציאליים. היא מדגישה: "הפתק הזה על הדלת הוא לא תופעה נדירה. אני מכירה את זה המון שנים. מה שיותר קשה מלהתמודד עם הילדים על הרצף זה להתמודד עם הסביבה, עם הביורוקרטיה, עם לדרוש דברים שמגיעים לך כחוק ואתה צריך לעבוד קשה כדי לקבל אותם".

דחייה והשפלה

המציאות עבור משפחות לילדים על הרצף כוללת חוויות קשות של דחייה חברתית. "התקשנו למצוא דירה", מספרת לייזרוביץ' על החיפושים האחרונים שלהם. "לא רוצים להתעסק עם ארבעה ילדים על הרצף, כאילו שהילדים שלי ישברו להם קירות. הם אמרו 'לא מתאים לנו' פשוט ככה".

אחד הזיכרונות הכואבים שלה קשור לביקור בגן שעשועים. בתה התקשתה במעברים, וכשהגיע הזמן ללכת הביתה, היא נשכבה על הכביש הראשי. "הייתי צריכה לגרור אותה מהכביש הביתה שלא ידרסו אותה", היא נזכרת. "וזאת הייתה אחת הפעמים שהגיעו השוטרים. בשלב מסוים הכירו את הבית והפסיקו לבוא".

מעבר לחוויות האישיות, לייזרוביץ' שומעת סיפורים קשים מהורים אחרים. היא מספרת על ילד שאוהב מוסיקה ולקחו אותו לתזמורת הסימפונית: "הילד כל כך התלהב שמחא כפיים בהתלהבות יתרה והקהל סילק אותו משם. הפקחים ביקשו ממנו לצאת אחרי שכל האולם העיר לו שיהיה בשקט. מחוויה שהוא כל כך נהנה ממנה זה הפך לחוויה אחרת. תקופה ארוכה הבן לא הסכים לשמוע מוסיקה יותר".

גם בחיי היומיום הרגילים, ההשפלות ממשיכות. לייזרוביץ' נזכרת בביקור בקיבוץ לפני שנה וחצי: "הבן שלי שהיה אז בן ארבע וחצי נכנס לפינת המטבח של הילדים. הוא לא דיבר עברית, הוא דיבר אנגלית - משהו מאוד מאפיין לילדים על הרצף. הוא נתן ביס ללימון ואיזו אמא צעקה לבת שלה ששיחקה עם הבן שלי לא לשחק איתו. הבן שלי הבין ומאוד נפגע".

הפוטנציאל שמאחורי הקושי

למרות הקשיים, לייזרוביץ' מביאה מסר של תקווה. "הבת שלי שהייתה בתפקוד נמוך ואמרו לנו שלא תגיע לשום מקום, היום היא מצטיינת שכבתית סופר ורבלית. היא בת 12 ומעבירה הרצאות על אוטיזם. הילדה הזאת שקראו בגללה למשטרה כל שני וחמישי".

ארבעת ילדיה הקימו להקה בשם "הטוסטים" - כינוי חיבה לאוטיסטים. "ברגע שהילדים מקבלים מישהו שמחזיק להם את הסולם ונותן להם הזדמנות לקטוף את הכוכבים, הם יגיעו לשם", היא מדגישה.

"אנחנו בתקופה קשה", מסבירה לייזרוביץ'. "רעשי האזעקות, בעיקר לילדים אוטיסטים שחייבים סדר יום מובנה, שברו להם את הרצף. האזעקות שיגעו להם את כל הוויסות. הם עדיין חווים את הפוסט-טראומה, השגרה עדיין לא חזרה".

"תציעו עזרה. אל תגידו לאמא שגם ככה לא ישנה ימים ולילות 'את לא מחנכת את הילד שלך'", היא אומרת בתקיפות. "אני זוכרת מה זה לא לישון שנים. יש ילדים אוטיסטים בתפקוד נמוך שלא ישנים. זאת תחושה מתמדת של עייפות קשה".

"יש שני משפטים שאני חוזרת עליהם בכל ההרצאות וזה מה שאני מנחילה לילדים שלי", היא מדגישה. "ואהבת לרעך כמוך גם אם אינו כמוך. כולנו שונים, כולנו מיוחדים. הראייה המרחבית בעולם צריכה להשתנות, ודווקא הדור המבוגר צריך לעבור תהליך חינוך - להם יותר קשה לקבל את השונה".

"אם הייתי יכולה לבקש משהו, זה תדאגו שילד ישולב לא רק בשיעורים אלא גם בפעילויות אחר הצהריים", מבקשת לייזרוביץ'. "זה השילוב האמיתי - להיות חלק מהכיתה. הבת שלי לא הוזמנה לשום אירוע במשך שלוש שנים, למרות שהייתה בכיתה משולבת 85 אחוז מהזמן".

ולסיום, היא מסכמת: "במקום לגדף תנו יד. ואם אתם לא יכולים לתת יד, עדיף לשתוק. אל תכתבו לאמא שהיא אמא כושלת. תשאלו אותה אם היא צריכה חיבוק".