"קוד כבוד": זה הפרופיל של רוצחי ימנו זלקה

ימנו בנימין זלקה ז״ל לא יצא לקרב. הוא יצא לעבודה. צעיר בן 21, במשמרת בפיצרייה, שביקש דבר פשוט: אל תרססו ספריי שלג בתוך העסק. על פי החשד, הבקשה הזו שהינה בקשה רגילה, סבירה, כמעט יומיומית - הסתיימה ברצח מזעזע עליו אחראים חבורה של נערים.

קל לומר שזה "רצח על כלום". במובן מסוים זה נכון: לא היה כאן סכסוך עמוק, לא איום ממשי, לא סכנה. אבל מבחינה פסיכולוגית וחברתית, אסור לנו להסתפק במילה "כלום". כי לפעמים ה"כלום" הוא בדיוק המקום שבו מסתתר משהו עמוק יותר: תרבות שבה הערה נתפסת כהשפלה, גבול נתפס כהתקפה, ונסיגה נתפסת כ'לצאת פראייר'.

אחד המושגים החשובים להבנת אלימות של מתבגרים הוא 'קוד הכבוד'. הכוונה אינה לכבוד במובן היפה והאנושי של המילה - כבוד האדם, ההכרה בכך שלכל אדם יש ערך שאסור לרמוס. הכוונה היא לכבוד חברתי: סטטוס, מוניטין, פחד שלא ידרכו עליי, שלא יצחקו עליי, שלא יראו אותי מוותר, שלא יחשבו שאני 'לא גבר'. אצל חלק מהנערים, בעיקר בתוך חבורה, הכבוד הזה הופך למטען נפיץ.

בתרבות כזו, השאלה הפנימית של נער אינה 'מה נכון לעשות?', אלא 'איך זה נראה?'. לא 'האם פגעתי באדם?', אלא 'האם יצאתי חלש?'. לא 'איך אני עוצר?', אלא 'מה יגידו עליי אם לא אגיב?'. וכשחבורה של בנים עומדת יחד, הקהל עצמו נעשה חלק מהאירוע. הוא יכול להרגיע, אבל הוא גם יכול להצית. מבט, צחוק, קריאה מהצד, צילום בטלפון או עצם הנוכחות של החברים יכולים להפוך רגע של תסכול לתחרות מסוכנת על גבריות.

זהו אחד המאפיינים הקשים של תרבות הכבוד: היא אינה מסתפקת בכעס. היא דורשת תגובה, פעולת תגמול מיידית. לא פעם תגובה פומבית, חריפה יותר, כזו שמראה לכולם 'שלא מתעסקים איתי'. וכאן בדיוק מתחיל האסון. נער שעדיין נמצא בעיצומו של גיל ההתבגרות, גיל שבו מערכות הוויסות, שיקול הדעת והערכת הסיכון עדיין מתפתחות, עלול להיסחף בתוך רגע שבו הדם החם, החברים סביבו, והבושה נחווים כאיום קיומי.

חשוב לומר: רוב בני הנוער אינם אלימים ואינם מסוכנים. רובם זקוקים בדיוק למה שכל מתבגר זקוק לו: שייכות, משמעות, מבוגרים שרואים אותם, גבולות ברורים ואפשרות להרגיש בעלי ערך בלי להוכיח זאת בכוח. אבל בשנים האחרונות יותר ויותר הורים, מורים ואנשי טיפול מתארים עלייה בביטויי תוקפנות, חוסר ויסות, חשדנות ודריכות בקרב בני נוער.

קשה לנתק זאת ממה שעבר עליהם: הקורונה, הבידוד החברתי, המסכים, החשיפה לאלימות, המלחמה, האובדן, החרדה, וגם השיח הישראלי הרחב שהפך לעיתים גס, משפיל וכוחני. ילדים ובני נוער לא גדלים מחוץ לחברה. הם נושמים אותה.

על הרצח המזעזע אחראים ללא כל ספק חבורה של נערים. אך מה זה אומר עלינו כחברה, כמבוגרים, כמחנכים וכהורים, כאשר נערים לומדים שכבוד פירושו לא לוותר, לא להתנצל, לא לסגת, לא 'לצאת פראייר'. מי מלמד אותם שכבוד אמיתי הוא דווקא היכולת לעצור? מי מלמד אותם שאיפוק אינו חולשה?שרגישות וחמלה לזולת הן ערך עליון בחברה מתוקנת? שמי שמתרחק מאלימות אינו 'פראייר' אלא אדם חזק? שמי שמגן על חבר מפני הסתבכות מסוכנת הוא לא 'מלשן', אלא חבר אמיתי?

מה עלינו לעשות?

כאן נכנסת האחריות ההורית. השגחה הורית אינה רק לדעת איפה הילד נמצא; היא גם להבין איזה קוד חברתי פועל סביבו - האם החבורה שלו יודעת לעצור, להתנצל, להתרחק ולקרוא למבוגר או שהיא דוחפת את כולם להוכיח כוח? לכן חשוב לדעת עם מי הוא מסתובב, מה קורה בחבורה שלו, מה נחשב שם 'גברי', מה קורה כשהוא נעלב, מה הוא עושה כשהוא מרגיש שמישהו 'יצא עליו', והאם יש לו דרך לעצור לפני הסלמה בלי להרגיש שיצא חלש או 'פראייר'?

אנחנו ההורים צריכים לשאול שאלות ישירות - לא מתוך חקירה משפילה אלא מתוך נוכחות הורית שומרת ומגינה: 'מה קורה כשמישהו יורד עליך ליד חברים?', 'מה נחשב אצלכם לצאת 'פראייר'?', 'מה חבר אמיתי עושה כשכולם מתחממים?', 'מתי בפעם האחרונה עצרת חבר מלעשות שטות?'

לדבר בבית על ההבדל בין כבוד האדם לכבוד חברתי - כבוד חברתי קשור לעיתים למה שאחרים נותנים לי: הערכה, מעמד, הכרה. כבוד האדם הוא משהו אחר לגמרי: הערך הבסיסי שיש לכל אדם, גם כשהוא חלש, גם כשהוא עובד מולך בדלפק, גם כשהוא מעיר לך, גם כשהוא זר. חינוך מוסרי חייב לעבור מהשאלה 'איך שומרים על הכבוד שלי?' לשאלה 'איך אני שומר על כבוד האדם של מי שעומד מולי?'.

זה צריך להיות שיח קבוע סביב שולחן האוכל - לא הרצאה חד פעמית אחרי טרגדיה. לדבר על סרטון אלים שרץ ברשת. לעצור רגע מול ידיעה חדשותית. לשאול: מה היה אפשר לעשות אחרת? מי בקבוצה היה יכול לעצור? למה אף אחד לא עצר? מה ההבדל בין נאמנות לחבר לבין שותפות לאלימות? מתי חברות אמיתית מחייבת להגיד די?

גם מערכת החינוך צריכה לקחת את הנושא הזה ברצינות - לא רק'"מניעת אלימות'" כסיסמה כללית, אלא עבודה חינוכית עמוקה על בושה, השפלה, גבריות, קבוצה, נאמנות, כבוד האדם ואחריות עדים. ילדים צריכים לתרגל מצבים: איך מגיבים כשחבר מושפל? איך יוצאים מעימות? איך מבקשים עזרה בלי להרגיש חלשים? איך בונים מעמד חברתי שאינו מבוסס על פחד? איך מתרגמים את 'לא תעמוד על דם רעך' לרגע שבו חבר מתחמם, שולף סכין או מתקרב לאסון? איך הופכים את החבורה ממקור להסלמה למקור של שייכות והגנה?

מוגנות חברתית אינה מתחילה במשטרה. היא מתחילה הרבה קודם - בחבורה שבה ילד אחד מעז לומר "עזבו, בואו נלך"; בהורה שמתעניין באמת; במורה שמזהה שינוי; בשכונה שבה מבוגרים אינם מפנים מבט; ובתרבות שמפסיקה למחוא כפיים למי ש'לא יוצא פראייר', ומתחילה להעריך את מי שיודע לעצור.

ימנו בנימין זלקה ז״ל נרצח אחרי שהציב גבול פשוט. חברה בריאה היא חברה שבה אדם צעיר יכול לעבוד, להעיר, לבקש, לסגור משמרת ולחזור הביתה בשלום. חברה שמקדשת כבוד חברתי יותר מכבוד האדם מסכנת את ילדיה. חברה שמלמדת את בניה שכבוד אמיתי כולל איפוק, חמלה ואחריות יכולה עדיין להציל חיים.

ד"ר ליאור סומך הוא פסיכולוג חינוכי מומחה-מדריך, מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך, הפקולטה לפסיכולוגיה באקדמית אחוה