מה יודעים תלמידי ישראל על תשעה באב?

בציבור הרחב, מועדים כמו ראש השנה, חנוכה או פסח מקבלים נפח משמעותי בתודעה. הם מלווים בטקסים, במערכי שיעור מובנים ובהכנה ממושכת בכיתות. אנו יודעים שחגים אלו זוכים בדרך כלל להתייחסות כזו או אחרת במערכת החינוך. הגננות והמורים משקיעים בהנחלת הערכים והסיפורים ההיסטוריים העומדים מאחוריהם.

אך מה בנוגע לימי בין המצרים ובתשעה באב? ימים אלו נופלים "בין הכיסאות" של שנת הלימודים, בתקופה שבה הילדים בחופש, מנותקים מהמסגרת הפדגוגית ומרוכזים בעיקר בבילויים ובמנוחה. התוצאה היא שדור שלם גדל לעיתים עם פער מובחן בידע לגבי אחד המועדים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה היהודית.

אפשר לראות בכך החמצה תרבותית, שכן סיפור חורבן בית המקדש נושא בחובו לקחים חברתיים ומוסריים, כמו הסכנות בשנאת חינם ובפילוג פנימי, אך אפשר גם להפנות את המבט אל מרחב אחר, אלטרנטיבי - אל התא המשפחתי.

המשפחה היא הרי אחד הכוחות המשמעותיים ביותר בעיצוב הזהות האישית, התרבותית והיהודית של כל ילד וילדה, והשפעתה לטווח ארוך עולה לעיתים קרובות על זו של המורה בכיתה.

כאשר האחריות עוברת מהמסגרת הציבורית אל הבית הפרטי, אפשר לעצור לרגע ולשאול: מהו מקומו של תשעה באב במשפחה שלי? האם הוא יום רגיל ככל הימים, או שיש בו משהו שונה ומובדל? כיצד ציינו אותו הוריי בילדותם? כיצד נהגו סבא וסבתא? אלו מנהגים נשמרו במשפחה שלנו באדיקות, ואלו מהם השתנו, היטשטשו או נעלמו לחלוטין עם חילופי הדורות והשנים? השאלות הללו אינן דורשות תשובות אקדמיות. הן דורשות פתיחות וסקרנות.

דווקא משום שתשעה באב אינו תופס מקום של ממש בלוח השנה הבית ספרי ואינו מקושר לחובות לימודיות או למבחנים, יש בו הזדמנות ייחודית לקבל נוכחות אותנטית בתוך הבית. לא כשיעור יבש בהיסטוריה, ולא כמבחן בקיאות צובר ניקוד, אלא כשיחה חיה ונושמת בין דורות. זוהי שיחה על זיכרון קולקטיבי, על תחושת שייכות, על משמעותם של חורבן ומשבר, ועל היכולת לצמוח מתוכם אל תוך תקווה ובנייה מחדש. זו הזדמנות לדבר על מה שבחרנו במודע לשמר ועל מה שהשתנה לאורך הדרך.

גם אם במשפחה שלנו לא נהגו לצום באופן מסורתי, לקרוא את מגילת איכה או לקיים מנהגי אבלות מיוחדים, עצם העלאת השאלות וההתבוננות המשותפת ביום זה הן כבר התחלה. כאשר אנחנו יושבים יחד ומספרים לילדים כיצד ציינו את היום הזה בעבר, או לחלופין מסבירים להם מדוע בחרנו כיום לציין אותו בדרך אחרת, אנחנו מעבירים להם מסר עמוק. אנחנו מעניקים להם לא רק ידע יבש, אלא מטעינים אותם בתחושת שייכות, ברצף היסטורי ובזהות תרבותית איתנה.

בסופו של דבר, מערכת החינוך יכולה וצריכה להעניק לתלמידים כלים, ידע, ערכים ומשמעות, אך אין לה ולעולם לא יהיה לה תחליף בכל הנוגע למה שהמשפחה מסוגלת להעניק: שורשים עמוקים ושייכות רגשית. ואם רק נבחר, כהורים, לפתוח את הדלת ואת הלב לשיחה אחת קטנה, כנה ולא מחייבת על תשעה באב, אולי נגלה בהפתעה שגם בעיצומו של החופש הגדול, בין הים לבריכה, אפשר לטפח המשכיות, זהות, עומק וחיבור אמיתי בין הדורות.

הכותבת היא מנהלת תוכן ופדגוגיה בקרן פוזן