איך זה להיות אמא סינית בישראל?

"בסין להיות אמא זו משימה שצריך להצליח בה. בישראל זה יותר כיף": חנה שו האן גדלה כבת יחידה בסין, למדה עד עשר בלילה כדי להתקבל לאוניברסיטה טובה, התאהבה בישראלי, גידלה ילדים בסין וברוסיה, ועלתה עם משפחתה לישראל. עכשיו, כשהבת שלה לומדת בכיתה ב' בראש העין, הפוסטים שהיא מעלה על החיים בישראל ועל מערכת החינוך צוברים תאוצה ברשת.

שו האן, בת 33, לא דמיינה שתמצא את עצמה מגדלת שני ילדים בישראל. היא נולדה וגדלה בדאליין, עיר בצפון סין, שאותה היא מתארת כ"משהו כמו חיפה", כבת יחידה בתקופה שבה מדיניות הילד האחד עוד היתה בתוקף. "נולדתי ב-1993, ובאותה תקופה לא היה אפשר לגדל יותר מילד אחד", היא מספרת בשיחה עם mako, "גדלתי בלי אחים. כשפגשתי ישראלים וראיתי משפחות עם אחים ואחיות, הבנתי שיש שם משהו שלא היה לי. יש לי משפחה מאוד קטנה, רק אני. לכן היה לי ברור שכשיהיו לי ילדים, אני ארצה יותר מילד אחד".

היום היא אמא ללינו, בת ה-8, וללוי בן השנתיים וחצי. לינוי נולדה בסין, לוי נולד במוסקבה, והמשפחה כולה עלתה לישראל באוגוסט 2025. "אני מרגישה שישראל היא הבית", אומרת שו האן, "אני לא רוצה לעבור לשום מקום אחר".

בחודשים האחרונים שו האן התחילה להעלות לאינסטגרם תכנים בעברית על החיים שלה בישראל, על ההורות ועל ההבדלים בין התרבויות. בסין היא כבר מוכרת יותר: יש לה מאות אלפי עוקבים, והיא מעלה שם תכנים על ישראל כבר שנים. "אני כל הזמן רוצה להציג את ישראל בצורה יפה בסין, להראות לסינים את ישראל האמיתית", היא אומרת. "בזמן המלחמה העליתי פוסטים שמסבירים איך נשמעות אזעקות ואיך נראות התרעות. המשפחה שלי בסין דאגה מאוד, אבל כשחיים כאן מרגישים פחות פחד. יש טכנולוגיה, יש צבא שמגן עלינו. מבחוץ זה נראה הרבה יותר מפחיד". הסרטונים שלה בעברית הצליחו מהר מכפי שציפתה. ״בסין לקח לי חמש או שש שנים להגיע לקהל גדול, וכאן בתוך שבועיים כבר היה טראפיק יפה", היא אומרת. "לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר, אבל ידעתי שזה יכול לעניין אנשים. ישראלים רוצים לדעת על סין, ורוצים לשמוע על משפחות מתרבויות שונות".

ההיכרות הראשונה שלה עם ישראל היתה בכלל אקדמית. בשנה השלישית ללימודי מדעי המחשב באוניברסיטה בבייג׳ינג, היא הגיעה לתוכנית חילופי סטודנטים בטכניון. "זו היתה הפעם הראשונה שלי מחוץ לסין, וזה ממש פתח לי את הראש", היא אומרת. "בסין הלימודים הם בעיקר בכיתה, עם ספרים. בטכניון ראיתי סטודנטים יושבים על הדשא, מדברים עם המרצים, הכל היה הרבה יותר חופשי. גם ראיתי בפעם הראשונה את המקום של המשפחה והשבת בחיים הישראליים. מרצה עם כיפה אמר לי שהוא לא יענה לי בשבת, ולא הבנתי למה. היום אני מבינה". באותו ביקור, בקיץ 2014, התרחש מבצע "צוק איתן". "לא עשיתי שיעורי בית על ישראל", היא אומרת, "אם הייתי קוראת יותר על המלחמה, אולי הייתי מפחדת ולא באה. אבל הייתי סקרנית, אז פשוט הגעתי".

אחרי שחזרה לסין, התחילה לעבוד בחברה הישראלית IronSource, שחיפשה אז להיכנס לשוק הסיני. דרך העבודה בחברה ישראלית הגיעה שוב לישראל, ובארוחה עם חברים הכירה את נתנאל, היום בעלה. "אני הייתי בת 22 והוא בן 24. היינו ממש צעירים. במשך חצי שנה היינו בקשר מרחוק. יכולתי לעבור לישראל כי עבדתי בחברה ישראלית, אבל הייתי רק אחרי הלימודים ורציתי להצליח בעבודה. ואז הוא החליט לעבור לסין בשבילי. הוא ידע להגיד רק 'ני האו'. הוא עבר לבייג'ינג והציע לי נישואים".

בהמשך הם עברו לשנגחאי, שם נולדה בתם הבכורה, ולאחר מכן למוסקבה, שם נולד בנם. המעברים בין סין, רוסיה וישראל נתנו לה נקודת מבט נדירה על חינוך ילדים בשלוש מדינות שונות. "בסין וברוסיה מערכת החינוך יותר דומה", היא אומרת. "יש יותר דגש על בסיס, על תרגול, על מתמטיקה, על שינון. בישראל החינוך הרבה יותר מחובר לחיים המודרניים, יש דברים מעניינים, יש אייפדים, יש יותר פעילויות. בזה ישראל עושה עבודה טובה יותר. אבל בעיניי חסר כאן דגש על הבסיס".

היא נותנת דוגמה פשוטה - לוח הכפל. "בסין עושים את זה שוב ושוב ושוב. יש תרגילים עם ספירה לאחור של דקה, 20 שאלות, וכולם מתרגלים. זה לא עניין של חוכמה, אלא של עבודה. בסוף גם הילד הכי פחות חד יודע לענות. בישראל אני רואה שילדים לא משקיעים מספיק זמן בדברים הבסיסיים האלה".

שו האן מופתעת במיוחד מכך שכבר בכיתה ב' הורים שולחים ילדים לשיעורים פרטיים במתמטיקה. "זה לא אמור לקרות בגיל הזה", היא אומרת. "המורה צריכה ללמד את זה בבית הספר. בסין אף אחד לא לוקח מורה פרטית בכיתה ב'. לפחות לא איפה שאני גדלתי. ברור שגם בסין יש שיעורים פרטיים, אבל לא בגיל כזה ולא בשביל דברים בסיסיים כאלה".

מצד שני, היא לא חושבת שהמודל הסיני הוא מושלם. רחוק מזה. הילדות שלה עצמה היתה כמעט כולה סביב לימודים. "למדתי מאוד קשה. הכל היה לפי הספר", היא מספרת. "בתיכון גרתי בפנימייה, הייתי קמה בשש בבוקר ולומדת בכיתה עד עשר בלילה. הכול היה בשביל הגאוקאו, מבחן הקבלה לאוניברסיטה. בסין אם תיכנס לאוניברסיטה טובה תהיה לך עבודה טובה. אז משקיעים בזה את הכל".

בישראל, היא רואה משהו אחר לגמרי. "כאן הילדים יותר נהנים", היא אומרת. "בסין הכל מכוון למבחן. אם משהו לא משרת את המטרה, מתעלמים ממנו. בישראל נוסעים לחופשה, הילד מפסיד לימודים, וזה נורמלי. כאמא סינית זה מדאיג אותי, אבל אני גם רואה שהשמחה של הילדים כאן הרבה יותר חשובה להורים. בסין להביא ילד זו משימה בחיים שצריך להצליח בה. בישראל להיות אמא נראה לי יותר מהנה".

החשיבה הזו מלווה אותה גם בבית. מצד אחד, היא מנסה לשמור על השקעה והתמדה. מצד שני, הסביבה מרככת אותה. "אני מנסה לתת ללינוי משימות נוספות כל יום. יש לנו קורס מתמטיקה באייפד. אני רוצה להיות יותר קשוחה, אבל האווירה כאן לא ממש מאפשרת לי. אני מנסה, אני לא מוותרת".

לצד הביקורת, היא מדגישה שיש דברים שמערכת החינוך הישראלית עושה טוב במיוחד. אחד מהם הוא הקליטה של ילדים עולים. "לינוי מדברת ארבע שפות: עברית, סינית, רוסית ואנגלית", היא מספרת. "כשהגענו לישראל, העברית נעשתה מהר מאוד לשפה היומיומית שלה. בבית הספר היא מקבלת שעות לעולה חדשה, ויש מורה שמגיעה במיוחד. זו ממש תשומת לב אישית. בזה ישראל עושה עבודה ממש טובה".

בבית היא מקפידה לשמר גם את הצד הסיני. "אני מדברת עם הבת שלי רק בסינית. בראש השנה הסיני אנחנו מכינים דאמפלינג, ובחגים סיניים אחרים יש מאכלים מסורתיים אחרים. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו עם הבנה של שתי התרבויות. שהם יחליטו מי הם רוצים להיות, אך שיכירו את שתיהן. אני רוצה להשתמש בניסיון שלי כדי לתרום כאן", היא אומרת. "עבדתי שנים עם חברות ישראליות, אני מכירה את המנטליות, ואני רוצה לעזור לישראלים להבין את סין. סין עדיין מסתורית לאנשים. זה הערך המוסף שלי כעולה שהגיעה לכאן".