"אני עדיין זוכר את העיניים הקטנות שלה, עברתי את הגבול"

טאל אייר, מחבר ספר הדרכה לאבות, בעל תואר שני בפסיכולוגיה חיובית ומנהל פיתוח עסקי גלובלי, לא בורח מהאמירה שאמהות הן עדיין ההורה העיקרי הנושא בנטל. הספר שלו, מעין מדריך לאבות שרוצים לבנות קשר טוב עם ילדיהם, נקרא באנגלית Dad Mode, ובתרגום לעברית שיוצא עכשיו בהוצאת ידיעות אחרונות הוא זכה לשם "אבא מחובר".

עצם שם הספר טומן בחובו הודאה שאבות צריכים להרים סוויץ', לעשות מאמץ להתחבר לילדיהם, בעוד שלגבי אמהות מדובר באקסיומה?
"בואי נהיה כנים", הוא אומר, בלי שמץ התגוננות. "לאמא יש חיבור ישיר לילד. בעשור האחרון קורה שינוי גדול ואבות נעשים מעורבים יותר ויותר, ואני רואה את זה בכל מקום בעולם. התחלתי לכתוב את הספר לשני ההורים, אבל ככל שהעמקתי הבנתי שהקול שלי הולך לאבות. ללא ספק לאמהות קל יותר להתחבר. אבות צריכים להשקיע יותר מאמץ".

המאמץ הזה מתחיל בביולוגיה בסיסית. הספר מחולק ל-25 דרכים להתחבר לצאצאים, ואת הראשונה מקדיש אייר לאוקסיטוצין, הורמון ההיקשרות שמשתחרר בהנקה ובמגע עור אל עור עם הרך הנולד, ומציף אמהות טריות באהבה עוד לפני שהספיקו להבין מה קרה להן. גוף האישה בנוי לזה, האב צריך לצאת מגדרו: להיות נוכח בלידה, להחזיק את התינוק על החזה החשוף, להחליף, לרחוץ, לטפל. "תעשה את זה", הוא מבטיח לאבות, "ויש לך חיבור ביולוגי שמתניע את כל השאר".

הריאיון נערך בזום מבקתה על שפת אגם באיידהו. אייר, יליד יוטה, מתגורר עם אשתו ובתם בשווייץ, ובדיוק הגיע למפגש השנתי עם משפחתו הענפה בארה"ב, שבט המונה 55 איש: הורים, אחים ואחיות, גיסים וגיסות, נכדים ונכדות. אשתו לא התייצבה למפגש. "המשפחה שלי אמריקאית והיפראקטיבית, הכל מאוד דחוס ורועש ומבולגן", הוא מסביר. "אשתי שווייצרית, היא גדלה בתרבות של דבר אחד בכל פעם. היא פשוט הייתה צריכה מנוחה, לא עוד ריצה. אנחנו מדברים בטלפון כל יום, ושנינו יודעים שנהיה מחוברים יותר דווקא כשאחזור".

אייר גדל בתוך משפחת הורות מקצועית, השישי מבין תשעת ילדיהם של ריצ'רד ולינדה אייר, זוג שכתב עשרות ספרי הדרכה להורים. ספרם "מלמדים את הילדים ערכים" זינק למקום הראשון ברשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס, ואותו ספר הביא את אייר להתארח ב-1993 בתוכניתה של אופרה ווינפרי, יחד עם הוריו ואחיו. הוא היה אז בן 14, ואופרה שאלה אותו בשידור חי על השיחה שההורים ניהלו איתו על מין. מאז הספיק להיות קפטן נבחרת הכדורסל באוניברסיטה, להשלים תואר שני בפסיכולוגיה חיובית ולהקים בית באלפים השווייצריים עם אשתו אניטה. בתם, אנינה, בת 14 היום, בדיוק בגיל שבו ישב אביה על הספה אצל אופרה.

הרגע שבו איבד שליטה, והדרך שבה ביקש סליחה

אחת המטפורות שאייר, חובב שטח מושבע, מביא בספר לקוחה מעולם הג'יפים. הוא מדבר על החריצים העמוקים בדרכי העפר, אלה שהגלגלים נשאבים אליהם ומתקשים לצאת מהם. ככה בדיוק, הוא טוען, עובדים דפוסי ההורות שספגנו בבית. "כל יום זה מתאפס בחזרה לברירת המחדל שגדלת בה. אם אתה רוצה להיות מחובר יותר לילדים שלך, אתה צריך לעבוד על זה באופן אקטיבי, כל יום מחדש".

במדריך הוא מביא גם לא מעט סיפורים מההורות הפרטית שלו, מרגעים שבהם הרגיש שהוא נכשל, רגעים של אשמה ובושה, של אבא צועק ושל ילדה שבוכה. בדרך השמינית בספר, למשל, מספר אייר איך ביקור בחוף הים הסתיים בצעקות על אנינה. עייף ורעב אחרי יום ארוך, הוא פשוט לא שלט בעצמו. הוא ראה אותה מתכווצת מולו, גופה הקטן נדרך. "לכולנו יש רגעים כאלה, בגלל זה היה לי חשוב להכניס אותם", הוא אומר. "אני עדיין זוכר את העיניים הקטנות שלה. חציתי שם קו. הרגשתי כל כך רע שהלכתי להסתובב לבד, לחשוב, ואניטה הרגיעה אותה. אחר כך חזרתי וביקשתי סליחה".

אין הורה שזה לא קורה לו. איך יוצאים מזה?
"קודם כל, כשמאבדים שליטה לעולם לא מרימים יד. וגם צעקה היא סוג של אלימות, גם היא לא בסדר. יש דברים שקבעתי לעצמי, בלב ובראש, שלא אעשה כשאני עצבני. גיליתי שככל שאני מדבר יותר על הרגעים הפגיעים האלה, זה עוזר לי יותר ואנשים מתחברים יותר. אף אחד לא הורה מושלם כל הזמן".

מה שתפס אותי זה שביקשת סליחה. עד כמה זה חשוב אחרי רגעים כאלה?
"אני מאמין גדול בתיקון. כל אבא שובר מדי פעם את החיבור עם הילד שלו, זה בלתי נמנע. אבל אם הילד יודע שאבא תמיד חוזר, מודה בטעות, מבקש סליחה ומשתדל לא לחזור עליה, הגשר הזה נבנה מחדש חזק יותר. אבא שלי לא היה מושלם, אבל כשהוא טעה, הוא ידע לחזור ולתקן. זה אחד הדברים היפים בחיי".

אתה חושב שתמיד יש מקום לתקן עם הילדים שלנו?
"אף פעם לא מאוחר, גם שנים אחרי, גם עם ילדים בוגרים. פשוט להגיד: 'רציתי להתנצל על מה שקרה אז. הייתי רוצה שנהיה קרובים יותר'".

חלק אחר בספר עוסק בערכי ההורות, בערכים שאנחנו רוצים להנחיל לילדינו, ובכמה חשוב להיות הורים סמכותיים, ולא מתירניים, תומכים ותובעניים בו זמנית.

כשאתה מדבר על סמכות הורית, זה מזכיר את הלחץ החברתי שקיים בישראל, זה שדוחף הורים למתירנות של ממש. ילדים כאן, למשל, מקבלים אייפון בכיתה ג' כי לכולם יש. איך מחזיקים מעמד כשכל הסביבה מושכת לכיוון אחר?
"ההורים שלי בנו סביבנו מעין קן, אקוסיסטם משפחתי עם תרבות משלו, וזה עצבן אותי בתור ילד. למה אי אפשר סתם להסתובב עם חברים כמו כולם? היום אני אסיר תודה. כל תשעת האחים עדיין קרובים, ואנחנו מתכנסים ככה כל שנה בזכות התרבות המשפחתית החזקה ההיא".

המחקר שהוא מביא בספר תומך בכך: ההורות המיטיבה ביותר היא "סמכותית", לא סמכותנית ולא מתירנית. "אני עצמי נוטה להיות מתירני מדי", אומר אייר, "וכתיבת הספר דחפה אותי להיות תובעני יותר, וזה עובד. אני רוצה להגיד להורים: תהיו בסדר עם להיות ההורה המחמיר. מי שנותן לילדים לעשות מה שבא להם, פוגש בעיות הרבה יותר גדולות בהמשך הדרך".

לקראת סוף השיחה: עצה אחת לגבר שהרגע הפך לאבא?
"תישען קדימה על ההורות", עונה אייר בלי היסוס. "תשכח מהסטריאוטיפים הישנים, תבנה עולם שעובד בשבילך, אבל אל תברח מהאחריות. תנסה, תטעה, תמצא את הדרך שלך. זו אף פעם לא טעות להישען לתוך האבהות".

לאמהות אולי יהיה קל לזלזל קצת ברעיון של "אבא מחובר". למה שמחצית מההורים יצטרכו ספר הוראות בשביל מה שהמחצית השנייה עושה מהיום הראשון בלי לקרוא כלום? אבל אחרי השיחה, ההגדרה של אייר לאבא מחובר נשמעת פחות כמו העלאה של סוויץ' ויותר כמו הבטחה: אבא מחובר הוא מי שממשיך לנסות, דרך מאמץ ודרך כישלון, ופשוט לא מרפה. לא אבא מושלם, אלא אבא שנשאר בתוך המשחק.