"תפסיקו עם הרפורמות במערכת החינוך, יש משהו חשוב יותר"
לא מעט הורים בישראל עוברים כיום תהליכי שינוי אישיים – חיפוש זהות, זוגיות חדשה או קריירה מתחלפת – תוך כדי גידול בני נוער בבית. זה יוצר מציאות מורכבת שבה גם ההורים עצמם מצויים במסע של התבגרות, ולא תמיד פנויים להיות "העוגן הבטוח" שילדיהם זקוקים לו. דווקא כאן נפתח פתח אדיר למורים: הם יכולים להפוך לדמויות מקצועיות וסמכותיות, שמבינות את ההורה ועוזרות לו
שני אדרי, אחת הדמויות הבולטות בעונה האחרונה של האח הגדול - חד הורית, חרדית לשעבר, יפה, מתאמנת ומאוהבת - היא לא רק דמות טלוויזיונית. היא מראה של מציאות שמתרחשת היום בלא מעט בתים בישראל: הורים שנמצאים בעצמם במסע של גילוי עצמי, חיפוש זהות, זוגיות חדשה או קריירה מתחלפת. ולצידם - בני נוער בבית, שגם הם מתמודדים עם סערות ההתבגרות.
שני היא לא היחידה, גם ארז מוגרבי ויוכי אפוליאון הם דיירים באח הגדול, וגם הם הורים שחושפים בפומבי את הפגיעות והמסע הפנימי שהם עוברים – ובכל זאת ממשיכים להיות הורים משמעותיים שנוכחים בחיי ילדיהם. במילים אחרות: במאות אלפי משפחות בישראל מתבגרים לא רק הילדים, אלא גם ההורים.
ההורה כבר לא "העוגן הבטוח"
פעם דמות ההורה הייתה ברורה: המבוגר האחראי, היציב, זה שמחזיק את הילד בתוך שגרה ברורה. אבל החברה הישראלית השתנתה. אחוזי הגירושים עולים, הורים נכנסים ויוצאים ממערכות יחסים, הקריירה דורשת יותר שעות, והרשתות החברתיות מטשטשות גבולות בין "הורה" ל"חבר". כתוצאה מכך, לא מעט הורים נמצאים בעצמם בתקופת חיפוש והתבגרות מאוחרת. הם אוהבים את ילדיהם, אך לא תמיד פנויים להיות עבורם הכתף או העוגן שהם צריכים.
כאן נכנסים לתמונה המורים. מול כיתה של 30 תלמידים יש גם 60 הורים - כל אחד עם הסיפור שלו, המצוקות שלו והחולשות שלו. אלא שחלק גדול מהמורים לא מבינים את השינוי. הם עדיין מצפים מההורה להיות "המבוגר האחראי", וכשהם מגלים שההורה מבולבל, מתוסכל או מתנהג "כמו מתבגר" הם נוטים להגיב בביקורתיות: "איך הורה יכול להתנהג ככה?". וכאן הפספוס הגדול: ההורים באמת משתנים והמורים לא מספיק רואים את המציאות החדשה, ולא מבינים כמה עוצמה יש להם בידיים.
דמיינו מורה שמקבל טלפון מאמא נסערת על מבחן מתמטיקה. לכאורה עוד תלונה שגרתית. אבל מתחת לפני השטח מסתתרת מצוקה: זו אמא שהחלה עבודה חדשה, מתקשה להחזיק את הבית לבד, ומרגישה כישלון מול הילד שלה. או אבא שמרים את קולו באספת הורים, ובפועל מתמודד עם גירושים מתישים. מורה שלא מבין את זה יראה מולו הורה תוקפני או ביקורתי. מורה שכן מבין יראה בן אדם במצוקה, וידע לענות מתוך שקט פנימי וביטחון מקצועי.
למורים יש יותר כוח
כשמורה מבין את השינוי שעוברים ההורים ולומד להיות עבורם דמות מקצועית ובעלת סמכות, הוא לא "נושא עוד עול" אלא בונה לעצמו עמדה מקצועית חדשה. במקום להיתפס כמי שמבצע רק מטלות או מחלק ציונים, המורה נתפס כמי שיש לו ידע, כלים ואמירה מקצועית. ככל שהמורים ישדרו יותר מקצועיות והבנה, כך ההורים עצמם יתייחסו אליהם בכבוד גדול יותר.
לו הייתי מנהלת היום, הייתי משקיעה את המשאבים במורים שלי. המטרה שלי היתה ליצור מהם דמויות מקצועיות, סמכותיות ובעלות כלים, כך שכאשר הורה פונה אליהם – הם לא נאלמים דום, אלא עונים בביטחון, מתוך ידע ואמון בעצמם. ממש כמו המורים של פעם, שנהנו מארשת כבוד שנבעה מהמקצועיות והידע שלהם.
ובאותה נשימה, הייתי גם מורידה מהשולחן את אינספור התכניות שמעמיסות על מנהלים ומורים ושוחקות אותם. הייתי מחזירה את הפוקוס לשורש של החינוך: השקעה במורים ובתלמידים. לא עוד אלף רפורמות סרק, אלא העצמת אנשי החינוך עצמם, כי כשהם מקבלים את הכלים להיות מקצועיים ובטוחים, כולם מרוויחים: התלמידים, ההורים, והמערכת כולה.
מערכת החינוך נוטה לראות לעיתים קרובות בהורים "בעיה". אבל המציאות דורשת מאיתנו לשנות זווית: הורים הם לא אויב ולא איום - הם בני אדם, בדיוק כמו הילדים שלהם. כשהמורים מפסיקים לשפוט ומתחילים להבין, הם יכולים לממש את העוצמה הגדולה ביותר שיש להם: להיות דמות מקצועית ובעלת סמכות, לא רק מול הילד אלא גם מול ההורה. וכשזה קורה, המורה לא רק שורד מערכת מורכבת אלא בונה לעצמו סמכות, משמעות וזהות מקצועית חזקה יותר.
כי בסוף, גם ההורה זקוק למורה.