"הגיע הזמן להשתיק את החמינאי שבתוכנו"

אפשר להסתכל על חיסולו של עלי חמינאי בתור עוד פרק מפואר בתולדות הלחימה הישראלית, ובצדק. לא נראה לי שיש עוד חיל אוויר אחד בעולם שמסוגל להוציא מעצמו הפקה כזו, כולל ידידתנו הטובעת בכסף ארצות הברית, שיש לה את צעצועי המלחמה היקרים בעולם. ובכל זאת זה יהיה פספוס אם נשאיר את החיסול שלו תחום רק לגבולות הגיאופוליטיים, כי לכל אחד מאיתנו, ולכל אחת, יש את העלי חמינאי הקטן שלו.

זה הקול הזה. תקרת הזכוכית הזו. המחסום הזה שמלווה אותנו מגיל קטן והתרגלנו לחיות לידו. הדבר הזה שכמו צל תמיד נמצא שם. תמיד יהיה שם לידנו. להזכיר לנו עד כמה שאנחנו בעצם כבולים. אזוקים. לא יכולים לפרוש כנפיים ולעוף. כי התרגלנו, כמו עכברי מעבדה, להסתובב סביב הזנב של עצמנו. כי הפסקנו לנסות. ולהאמין. ולקוות. ולהיות אופטימיים ולדעת ולהאמין שאם רק נלחץ על הידית של הדלת היא תיפתח. היא פשוט מחכה שניגע בה. שנדחוף אותה.

חשבתי על הסיפור עם הקוסם המפורסם בעולם הארי הודיני: הסיפור התרחש בתחילת המאה ה-20, כשהודיני הגיע לפריז כדי לייצר יחסי ציבור. הודיני היה גאון שיווקי לא פחות משהיה אמן בריחה, וקרא תיגר על מפקד המשטרה הפריזאית. מפקד המשטרה, שהיה בטוח בעליונות המנעולים הצרפתיים ובתכנון התאים החדשים שלו, גיחך למשמע האתגר. הוא הצהיר בפני העיתונאים: "אין אדם בעולם שיכול לצאת מהתא הזה ללא מפתח". התנאים היו קשוחים: הודיני הופשט מבגדיו (כדי לוודא שלא החביא כלי פריצה). כמו כן הוא נכבל בשרשראות כבדות ובידיו הונחו אזיקים. הוא ננעל בתא המעצר המבוצר ביותר, מאחורי דלת פלדה כבדה. לאחר כל ההכנות האלו, מפקד המשטרה סובב את המפתח בנקישה בוטחת, איחל להודיני "בהצלחה" בציניות, ויצא עם הסוהרים.

הודיני החל לעבוד. הקהל והעיתונאים המתינו בחוץ. דקות עברו והן הרגישו כמו נצח. מה שהם לא ידעו זה שבתוך התא, הודיני נתקל בבעיה שלא ציפה לה. הוא הצליח להשתחרר מהאזיקים ומהשרשראות תוך כמה דקות (בזכות כלי זעיר שהחביא במקום שאליו הסוהרים לא הגיעו בחיפוש, או בזכות גמישותו המפורסמת). אבל כשהגיע לדלת התא - היא לא נפתחה. הוא עבד על המנעול שוב ושוב. הוא ניסה להרגיש את הפינים, השתמש בכל הטריקים שלמד בקריירה שלו, אבל המנעול לא הגיב. הודיני החל להזיע. הוא הרגיש שכל המוניטין שלו קורס. שעה עברה, שעתיים. הוא היה מותש ומיואש. בשארית כוחותיו, מתוך עצבים ותסכול, הודיני נשען בכל כובד משקלו על הדלת, והיא פשוט נפתחה.

מסתבר שמפקד המשטרה הצרפתית עשה לו תרגיל פסיכולוגי מבריק: הוא מעולם לא נעל את הדלת. המפקד סובב את המפתח בכיוון הפוך, או שפשוט עשה רעש של נעילה מבלי שהלשונית תיכנס למקומה. כיוון שהודיני היה משוכנע שהדלת נעולה "במנעול המשוכלל בעולם", הוא השקיע את כל המאמץ שלו ב"פריצה" של משהו שלא היה נעול מלכתחילה. הוא ניסה לסובב מנגנון שלא היה קיים באותו רגע.

אז מה אני בא להגיד לכם? שלפעמים אנחנו לא באמת צריכים לחכות שחיל האוויר הישראלי יוריד את חמינאי. לפעמים אם נשתיק את הסרטים שיש לנו בראש נגלה שגם המנהיג המאיים ביותר במזרח התיכון, שכמעט 100 מיליון איש רעדו ממנו, הוא לא יותר מחתיכת אוזן המן.

בטעם פרג.

הנה ארבע נקודות שתוכלו באמצעותם לבנות אינטראקציה אפקטיבית עם הילדים שלכם כשאתם יושבים בממ"ד, במקלט או סתם נמצאים איתם בחוץ:

איפה ה"דלת" שלכם מחכה לנגיעה?

• הכלי: שיחה על המחסומים הדמיוניים.
• שאלה לדיון: יש משהו שאתם מאוד רוצים לעשות - נגיד, לגשת למישהו חדש בכיתה, להצליח בחומר קשה או להירשם לחוג - אך אתם מרגישים שזה בלתי אפשרי? אולי הדלת לא באמת נעולה, ופשוט צריך להעז לפתוח אותה?
• המסר: שתפו אותם ב"דלת" שאתם פחדתם לפתוח פעם, וגיליתם שהיא היתה פתוחה כל הזמן. זה ייתן להם ביטחון.

להשתיק את ה"חמינאי" הפנימי (הקול המוריד)

• הכלי: זיהוי הדיבור העצמי. חמינאי מייצג בטור את הקול שמזכיר לנו כמה אנחנו מוגבלים. בחינוך קוראים לזה "קול החרדה" או "הספק".
• שאלה לדיון: "מכירים את הקול הזה בראש שאומר 'אתה לא תצליח', 'זה בטח יצא גרוע', 'כולם יצחקו עלי'? אם הקול הזה היה תחפושת בפורים, איך הוא היה נראה? ואיזו תחפושת היינו נותנים לקול ההפוך - זה שאומר 'אתה יכול'?".
• המסר: פורים הוא הזדמנות להחליף את המסכות. להוריד את מסיכת ה"אני לא מסוגל" ולשים את המסיכה של "הכל אפשרי".

הכל יכול להשתנות

• הכלי: חוסן מול חוסר וודאות.
• שאלה לדיון: "אנחנו חיים בתקופה שבה דברים משתנים נורא מהר. מה עוזר לכם להרגיש רגועים גם כשקורים דברים שלא תכננו? איך ה'ביחד' שלנו כמשפחה עוזר לנו מול ה'חמינאים' של העולם?".
• המסר: העולם בחוץ אולי בלתי צפוי, אבל הכוח שלנו נמצא בחיבור הפנימי ובאמונה שהטוב בסוף מנצח (כמו במגילה).

להפוך את האויב ל"אוזן המן"

• הכלי: פרופורציה והומור.
• משימה משפחתית: בזמן אכילת אוזני ההמן, כל אחד יגיד "פחד" אחד שהיה לו השנה, ואיך הוא יוצר ממנו משהו קטן ומתוק (או איך הוא מתכנן לנצח אותו).
• המסר: השמחה של פורים היא לא רק "צחוקים", היא הדרך שלנו להקטין את מה שמפחיד אותנו ולתת מקום לאור.

טיפ קטן: אל תנסו להעביר את כל הנקודות בבת אחת. מספיקה שאלה אחת טובה כדי שהילדים והמתבגרים יצאו מהפורים הזה לא רק עם שקיות ממתקים, אלא עם לב קצת יותר בטוח בעצמו.