"כשאתה בודד, אתה שותה, אתה מעשן": הקיץ שבו הילדים נשארו לבד

יואב בן ה-15 מבלה את רוב שעות היום בחדר שלו. הוא מדבר עם חברים בוואטסאפ, גולל טיקטוק ואינסטגרם, מעשן. הוא יכול להיות 23 שעות ביממה מול מסך. את סיגריות הוייפ הראשונות הוא עישן בכיתה ז'. בהתחלה זה היה כדי להשתלב, כי כל הסביבה עישנה. אחר כך הגיעו הסמים והאלכוהול, בעיקר בחופש הגדול. "המקום שאני בא ממנו, כשאתה בודד אתה שותה, אתה מעשן", הוא אומר. "התנתקתי מההורים ומהמשפחה והייתי לבד בתקופות קשות".

ענבל בת ה-17 גרה ביישוב קטן, עם ארבעה בני גיל בלבד, כולם בנים. החברות שלה מפוזרות ביישובים סמוכים במועצה האזורית, אבל אין תחבורה ציבורית. התחנה הקרובה נמצאת במרחק קילומטר, בירידה. לחזור זה בעלייה. "אני מחכה לטרמפים", היא אומרת. כשהיא לא עובדת, פעמיים בשבוע, היא שעות על גבי שעות מול הטלפון והמחשב. "אני יכולה לגלול בטיקטוק שעות. בקורונה התמכרתי למסכים, היה לי יום שהייתי 22 שעות במסך".

שני הסיפורים האלה, של יואב ושל ענבל (שמות בדויים), הם לא חריגים. הם חלק מתמונה רחבה שמתגלה כל קיץ מחדש במוקדי ער"ן, עמותת עזרה ראשונה נפשית. כ-60 אלף ילדים ובני נוער פונים לער"ן מדי שנה, רבים מהם דווקא בחודשי החופש הגדול. הם מדברים על בדידות, חרדה, התמכרויות, אלימות במשפחה ומצוקות שמחריפות כשהמסגרת של בית הספר נעלמת.

ד"ר מיכל לב ארי, מנהלת מערך הסיוע המקוון של ער"ן, אומרת שהחופש הגדול תמיד הביא עמו אתגרים, גם בשנות השבעים והשמונים. אבל בשש השנים האחרונות משהו השתנה. "הקורונה, המלחמות, המאורעות האלה הביאו איתם טריגרים לכל מיני רגשות קיצוניים", היא מסבירה.

השינוי הבולט ביותר הוא גיל הפונים. אם פעם התקשרו לער"ן בני 15 או 16, היום פונים ילדים בני עשר. "ביולוגית, נפשית וחברתית, ילדים נאלצים להתמודד עם מצבי קיצון", אומרת לב ארי. "החדשות בכל מקום, אי אפשר לברוח. המטוסים בכל מקום, והצבע האדום נכנס להם לטלפון. הם מתבגרים הרבה יותר מהר, בלית ברירה". ילדים בני תשע ועשר פונים באמצעים מקוונים, בוואטסאפ ובמייל, ולדבריה הם מתחברים בקלות לפלטפורמות הדיגיטליות של הארגון.

מרחב הפניות רחב. "זה יכול להיות ברמה הכי פשוטה, שעמום, עד ריב עם ההורים. 'אני לא יודע מה לעשות, לא טוב לי עם המשפחה והחברים, אני בודד'", היא מתארת. אבל יש גם משהו חמור יותר: עומס גדול של פניות שקשורות לאיומי התאבדות. לדברי לב ארי, הביטוי "בא לי למות" הפך שגור בשפה של הילדים. "נשברה לי ציפורן, בא לי למות", היא ממחישה. "המוות במדינה שלנו הפך שגור בשפת היום-יום. יש יותר מחלות, יותר חיילים נהרגים. החברה חווה יותר את המילה הזאת, גם בשפה וגם בחוויה הנפשית".

לב ארי מתארת מנגנון שמתחיל בדבר קטן ומסתיים בנקודת סכנה. "אם מישהו סובל שאין לו עבודה בקיץ והוא לא מוצא, אבל הוא רוצה כסף לבזבוזים וגנב קצת כסף מהארנק של אמא שלו, הוא מרגיש אשמה ענקית ורוצה להיעלם. זה יכול להגיע לזה שהוא יגיד 'טוב, אני קופץ מהמרפסת'". בסך הכל גנבת קצת כסף, היא אומרת, אבל נקודת הבעירה נמוכה יותר. נוער נדחף לנקודות קצון מהר יותר. "יש לנו המון שיחות חירום. יש לנו חובת דיווח, חייבים לאתר".

החרם צורח יותר בחופש

גם התופעה של חרם חברתי מחריפה דווקא בחופש. לב ארי מסבירה שבמהלך שנת הלימודים, כשכולם נמצאים באותה כיתה, החרם פחות מורגש. בחופש הגדול הוא מקבל ממדים אחרים: "פתחו קבוצת וואטסאפ בלעדיה, היא שמעה שיש מפגשים והיא לא הוזמנה. הבדידות יותר צורחת". לדבריה, חרם בגיל הזה נסוב תמיד על דברים שוליים, אבל כואב עכשיו.

גם האלימות עולה. "בחופש הגדול יש יותר אלימות פיזית", אומרת לב ארי. "בני 16 או 17, יש המון שעות ללא מסגרת, והמפגשים ספונטניים, בקניון או ברחוב. יש פחות השגחה, ההורים יודעים פחות". היא מדגישה שהחופש לא הופך ילדים לאלימים, אבל מוריד הרבה מהגורמים שמווסתים את ההתנהגות. פחות פיקוח, יותר זמן פנוי, יותר מפגשים ליליים. עם זה עולה גם הסיכון לשימוש בסמים, אלכוהול וסיגריות, מתוך סקרנות ושעמום. אצל ילדים צעירים יותר, היא רואה בעיקר חיכוכים בתוך הבית, בין אחים ובין ילדים להורים. "זה לא תמיד מתוך רצון לפגוע, אלא צורך בריגוש ושייכות", היא אומרת.

"הקורונה גמרה אותי לגמרי מבחינה חברתית, הייתי ממש ממש בודדה"

ענבל, בת 17

יואב מכיר את התחושה הזאת מקרוב. "כנער במדינת ישראל, כל חופש גדול הוא אחר", הוא אומר. "יש הרבה בני נוער שרוצים שחופש גדול אחד ייראה כמו הקודם, אבל זה לא קורה. כבר אי אפשר לדעת אם זה חופש כי מלחמה, אם זה חופש אחרי מלחמה או באמצע מלחמה. לפני כמה שנים גם הייתה קורונה, שבכלל לא יצאנו".

הוא מספר שטיולים של חינוך בלתי פורמלי, כמו מחנה קיץ או מחנה צופים, הם מקום שבו אפשר להתנתק מהבדידות. "אני מנסה למצוא בילויים שיסיחו את דעתי ממה שקורה במדינה", הוא אומר. אבל ההתמכרות שלו התחילה מהמקום של הבדידות. "כל הסביבה שלי התחילה לעשן. הייתי מעשן כדי לנסות להשתלב, ובאיזשהו שלב התמכרתי. מצאתי את עצמי מתמכר לסיגריות, סמים ואלכוהול, בעיקר בחופש הגדול".

מהסמים הוא כבר נגמל. "חברים שלי קצת הפחידו אותי. זה היה קשה אבל יצאתי מזה". מהסיגריות, שהתחיל לעשן בכיתה ז', הוא עדיין לא נגמל, ומודע לסכנות. אלכוהול הוא שותה רק כשהוא רוצה להתנתק. "החופש הזה יותר מצאתי את המרכז שלי", הוא אומר. "אמא שלי עזרה לי ועשינו שיחות, ואמרה שאם אני מרגיש לבד אז להיות איתה".

שעות המסך הפכו את היום ואת הלילה

ענבל חווה את הבדידות בצורה שונה. ביישוב שלה, אין הרבה ברירות. "כל פעם שיש מלחמה ונמצאים בבית כל הזמן, צריכים להיות צמודים למקלט, אף אחד לא יוצא מהבית, ואני בודדה ביישוב שלי", היא מספרת. "בבית הספר יש את החברה הזו, ובחופש הגדול אין מחויבות להיפגש עם אנשים וחברים". בשנים האחרונות, לדבריה, יוצא לה בחופשים להיות בבית לבד. "מרגישה מאוד בודדה. הקורונה גמרה אותי לגמרי מבחינה חברתית".

יש לה גם אח גדול שמתגייס השבוע, אבל הוא על הרצף האוטיסטי ומסתגר בחדרו. "אז לא שהוא חברה מאוד גדולה", היא אומרת. אבא שלה פתח עסק עצמאי כדי להיות יותר עם הילדים, אמא שלה עובדת עד חמש ואיתם בערב. היו חופשים שניסתה להוציא את עצמה מהבית, אבל תמיד הייתה תלויה בהורים שיסיעו אותה.

ענבל אומרת שהיא מוצאת גם דברים טובים במסכים. "למדתי המון מהטיקטוק והאינסטגרם, אפילו מסרטונים. למשל איך מקררים את האוטו ביום חם, או שיש סוג של דאודורנט שמפחית הזעת יתר". אבל היא מודעת למחיר. בכיתה ז' היו לה שעות מסך מטורפות, שהפכו לגמרי את היום והלילה.

כששואלים את שניהם איך נראה חופש גדול מושלם, התשובות חדות ופשוטות. ענבל רוצה לגור במקום מרכזי יותר, עם יציאות בערב, חברים קרובים, בלי מלחמה. "שלזה ממש לא מובן מאליו, שהכל רגוע וקרוב", היא אומרת. יואב חולם על וילה באילת ליד הים. כל חופש גדול הוא נוסע לשם.

"אל תנסו להשתלב בכוח"

למרות הקושי, לשניהם יש מסר ברור לבני נוער שמרגישים כמוהם. ענבל אומרת: "רוצה להעביר מסר שאתם לא לבד. אם אתם בתקופות לא טובות ומרגישים שאין לכם אף אחד, אני בטוחה שעם טיפה מאמץ אתם יכולים לטרוף את העולם, ויש שם תמיד מישהו שיוכל להקשיב לכם".

יואב מוסיף: "אם נשתנה בשביל להשתלב, לא נעבור תהליך שהיינו אמורים לעבור. אם מישהו ירצה להתחבר אלינו, שיעשה את זה בגלל מי שאנחנו, לא לשנות את עצמנו בשביל להשתלב. כי ככה אנחנו נהיה אנשים שהם לא אנחנו. נישאר בודדים ולא יהיה לנו את עצמנו, וזה הכי גרוע".

"'נשברה לי ציפורן, בא לי למות'. המוות במדינה שלנו הפך שגור בשפת היום-יום. יש יותר מחלות, יותר חיילים נהרגים. החברה חווה יותר את המילה הזאת, גם בשפה וגם בחוויה הנפשית"

ד"ר מיכל בן ארי

ד"ר לב ארי ממליצה להורים לחפש מסגרת בסיסית גם בחופש. לא צריך לתכנן כל יום, אבל ארוחה משפחתית קבועה אחת יכולה לשמש כעוגן יציב. "לפני שמעירים לנער או לנערה, כדאי להתעניין", היא אומרת. "במקום לנזוף בו שיעזוב כבר את הטלפון, לשאול מה שלומו, איך עובר עליו החופש. להכיר את העולם הדיגיטלי של הילדים בצורה של התעניינות".

היא ממליצה לדבר בפתיחות על אלכוהול, סמים ולחץ חברתי, בלי להפחיד ובלי להטיף. "לא להגיד הרבה את המילה 'אל', כי הם מיד מתנתקים. להגיד מה כן, להתעניין ולהיות שם". ברגע שהורה שם גבולות, מחנך ומטיף, לדבריה, הוא מאבד את ההקשבה. "ילדים שכל הזמן תחת זכוכית מגדלת מאבדים את הביטחון העצמי שלהם".

החופש לא חייב להיות מושלם, היא מדגישה. "אי אפשר למלא חודשיים. הילד אמור להיפגש עם היצירתיות שלו, עם השעמום שלו. ההורה מכיר את החוזקות של הילד שלו. לגעת במקומות של התשוקה שלו, מה הוא אוהב לעשות. אם הוא אוהב לצלם, לחזק את זה".

לבני הנוער עצמם לב ארי ממליצה לא לוותר על שגרה לגמרי, לא להפוך את היום והלילה על בסיס קבוע. לעשות ספורט, לפגוש חברים, ליצור. "אל תשוו את החופש הגדול שלכם לחופשים ברשתות החברתיות", היא אומרת. "החופש בשביל כל אחד הוא חופש אחר. אל תיכנעו ללחץ חברתי, אל תעשו רק כי כולם עושים. מותר להגיד לא".

היא מזהירה גם מהסיכון הדיגיטלי. "יש המון פניות של נוער שנכנס לאפליקציות הכרויות. לא לסמוך על כל מי שמכירים ברשת. כל המשחקים רבי המשתתפים, שמכירים שם אנשים מכל מיני ארצות ולא יודעים מי הם". היא מספרת על נער ששיחק כל החופש במחשב עם שחקנית מאיראן. כשביקש להתקבל למודיעין בצבא, לא קיבלו אותו בגלל זה.

"לשמור על חבר אחד אמיתי ולא אלף עוקבים", היא מסכמת. "לא לשלוח תמונות או סרטונים שלא הייתם רוצים שכולם יראו מחר. אם משהו נשמע לכם לא נכון לעשות, תסמכו על האינטואיציה שלכם".

אם אתם או מישהו קרוב חווים מצוקה: ער"ן מעניקה שירות עזרה ראשונה נפשית מצילת חיים 24/7 לכל אדם, בכל גיל ובכל סוג של מצוקה. הסיוע ניתן באנונימיות ובאופן מיידי. לקבלת סיוע נפשי חייגו 1201, באתר ער"ן eran.org.il, בצ'אט או בוואטסאפ במספר 052-8451201.