mako
פרסומת

שולחים את הילד לחדר כדי שיירגע? כדאי שתחשבו שוב

לא מעט הורים עדיין משתמשים בשיטת ה"טיים אאוט" ושולחים את הילדים לחדר כשהם מתנהגים לא יפה, מתוך מחשבה שזה יעזור להם להירגע וללמוד. אך מה שנראה כמו שקט עלול להיות דווקא פחד וכניעה, ולהשפיע על תחושת הביטחון של הילד ועל הקשר עם הוריו. אז איך מלמדים ילדים להתמודד עם רגשות בדרך חיובית?

ד״ר יפעת מצנר חרותי
mako
פורסם:
אילוסטרציה - ילד בגן ילדים
אילוסטרציה | צילום: 123rf
הקישור הועתק

"לך לחדר שלך! ותצא רק כשתירגע!" - יוצא לכם להגיד את זה? חלק גדול מאיתנו שמענו את המשפט הזה מההורים שלנו, ועכשיו בתור הורים בעצמנו אנחנו אומרים אותו לילדים שלנו, לפעמים באותו טון בדיוק. אחרי יום ארוך זה מרגיש כמו הצעד הכי הגיוני: להוציא את הילד מהסיטואציה, לתת לו זמן להירגע, ושיחשוב על מה שעשה. ולפעמים זה אפילו נראה כאילו זה עובד. הדלת נסגרת ובבית משתרר שקט.

אך מה קורה לילד או לילדה שלכם באותן דקות מאחורי הדלת הסגורה? ומה הם לוקחים איתם משם אל הקשר איתכם ואל החיים? נתחיל מהמוח. כשסוגרים ילד בחדר לבד בניגוד לרצונו ובמיוחד כשהוא כבר נסער, המוח שלו מפרש את זה כאיום. מערכת העצבים נדלקת, הלב דופק מהר, הגוף מוצף והמוח עובר למצב של הישרדות. במצב כזה, החלקים במוח שאחראים על חשיבה, שליטה עצמית והבנה של סיבה ותוצאה לא זמינים. הילד לא יושב על המיטה וחושב "מה עשיתי לא בסדר". הוא מרגיש "אני לבד ואני בסכנה". וממקום כזה אין למידה.

אנחנו יודעים שזה רק חדר ושנפתח את הדלת בעוד כמה דקות. הילד לא יודע את זה. מבחינת מערכת העצבים שלו, להישאר מנותק מההורה ברגע של סערה מרגיש כמו סכנת חיים. במשך ההיסטוריה האנושית ילד קטן שנשאר לבד, בלי מבוגר ששומר עליו, פשוט לא שרד. לכן המוח של ילדים בנוי לחוות ניתוק כפוי מההורה כאיום על עצם הקיום. ולכן הבידוד לא מרגיע אותו. הוא מבהיל אותו עוד יותר. זו גם הסיבה שלפעמים, מאחורי הדלת, הוא זורק דברים, דופק על הקיר, צורח, בוכה ולפעמים אפילו פוגע בעצמו. זו לא חוצפה זו זעקה לעזרה של הילד שלכם.

דמיינו שעשיתם טעות בעבודה, והמנהל, במקום לדבר איתכם, שם אתכם לבד בחדר וסגר את הדלת. מה הייתם מרגישים כלפיו? כנראה פחד. סביר שלא הייתם יוצאים משם עם רצון לשתף אותו בטעות הבאה שלכם. זה בדיוק מה שהילד מרגיש כלפיכם כשאתם שמים אותו בחדר בניגוד לרצונו. וההבדל הוא שאתם, כמבוגרים, יכולים להתפטר, לספר לחבר או לחפש עבודה אחרת. לילדים אין לאן ללכת. הם תלויים בכם לגמרי.

לשים ילד בחדר בניגוד לרצונו זה אקט כוחני. המסר שעובר בו הוא: מי שגדול וחזק יותר מחליט ומי שקטן נשאר לבד. ומה הילד לומד מזה בפועל? שכשמישהו עושה משהו שלא אוהבים, הדרך ללמד אותו היא להכאיב לו. נגיד שהמטרה שלכם הייתה ללמד אותו לא להרביץ לאחותו, כלומר לא לפעול בכוח. מה שלימדתם בפועל הוא דווקא שככה פותרים בעיות: מי שחזק יותר משתמש בכוח שלו כדי להשיג את מה שהוא רוצה. והילד שלכם הבין את זה (על בשרו) והוא יישם את זה בהמשך: על האחים הקטנים או על החברים שלו בגן או בבית הספר.

פרסומת

אולי אתם חושבים עכשיו: "אצלנו זה עובד. אחרי כמה דקות הוא יוצא ואומר שהוא נרגע", אז אני רוצה לשאול אתכם, האם הוא באמת נרגע? או שהוא אומר את זה כי הוא למד שזה המשפט שמחזיר אותו אליכם? ילדים קולטים מהר מה צריך להגיד כדי לזכות שוב בקשר ובאהבה שלנו, כי בשבילם הם צינור החמצן. לפעמים השקט שאחרי הוא לא רוגע, אלא כניעה. הילד לא למד להתמודד עם הרגש אלא רק להסתיר אותו. האם ההתנהגות באמת הפסיקה? אם אתם מוצאים את עצמכם שולחים אותם לחדר על אותו דבר שוב ושוב?

אז מה כן לעשות?

העיקרון שמנחה אותי הוא שאני תמיד בודקת עם עצמי: איך אני הייתי מרגישה אם היו עושים לי את זה? אם בעלי היה שולח אותי לחדר בכל פעם שהייתי עצובה, או מתוסכלת לא הייתי נשארת אתו עוד דקה אחת. הייתי מרגישה מושפלת. הייתי מרגישה שהוא לא רואה אותי ושאני לא אהובה. אז אם זו ההרגשה שהייתי מרגישה, למה שארצה לגרום אותה לילדים שלי? השאלה האמיתית היא לא אם להגיב, אלא איך להגיב בדרך שלא משפילה, לא פוגעת בהערכה העצמית של הילדים, ולא פוגעת בקשר ביניכם. וזה תלוי בסיטואציה.

ילדים לא נולדים עם היכולת לווסת את הרגשות שלהם בעצמם. כדי ללמוד להירגע, הם צריכים מבוגר שיירגע יחד איתם. מערכת העצבים של הילד מתכווננת למערכת העצבים של ההורה. כשאתם שומרים על רוגע, זה משדר למוח שלהם מסר פשוט: אתה בטוח, את בטוחה. הסערה הזו תעבור. אני כאן איתך ביחד.

פרסומת

דרך נוספת שעוזרת מאוד היא לתת שם לרגש: "אני רואה שאתה ממש כועס", "זה מתסכל שהמגדל נפל, ראיתי כמה השקעת בו". שם לרגש עוזר לילדים להבין מה עובר עליהם ומפחית את ההצפה הרגשית. רגש שיש לו שם מפחיד פחות מרגש שאין לו שם. ילדים צופים בנו כל הזמן, ולומדים מאיתנו איך מתמודדים עם תסכול ולחץ. כשהם רואים הורה שמרים את הקול ומגיב באימפולסיביות, הם יחקו את זה. לעומת זאת, כשהם רואים ביום-יום הורה שלוקח נשימה עמוקה, עוצר לרגע ומבטא קושי במילים, הם מפנימים את הדפוסים האלה. אולי לא מיד, כי החלק במוח שאחראי על ויסות עדיין מתפתח אצלם. אבל לאורך זמן זה קורה.

מעצם טבעם, ילדים צעירים הם תלותיים. זה לא פינוק, זה צורך הישרדותי. הם עדיין לא יכולים לגור לבד, לנהוג או לצאת לעבוד. והם גם לא יכולים להירגע לבד. לכן דווקא במצבים כאלה הילדים שלכם צריכים אתכם: שתעזרו להם להבין את עצמם ואת הרגשות שלהם ולחזור לאיזון. הדרך לשם היא לא בידוד ונטישה, אלא חיבור ודוגמה אישית.

ומה אם הילד או הילדה התנהגו באופן שאתם לא רוצים? באופן אירוני, כשנותנים להתנהגות שלילית תשומת לב, כמו לשים בחדר, עונש או צעקות, היא דווקא נוטה להמשיך ואף להסלים. ילדים עושים טעויות. גם מבוגרים. אם תסתכלו על מה שהילד או הילדה עשו כעל טעות, תהיו פחות מופעלים רגשית, ומשם אפשר לעבור לשלושה צעדים פשוטים:

פרסומת

לעצור, ברוגע: לתת שם לרגש. למשל: "אני רואה שאתה מתוסכל, אני איתך, אנחנו לא מרביצים". בלי צעקות ובלי השפלה.

להישאר קרובים: רצוי לעבור יחד למקום קטן ושקט יותר, כשההורה נכנס יחד איתם.

לדבר רק כשכולם רגועים: להסביר את הטעות, לחשוב יחד מה אפשר לעשות אחרת בפעם הבאה ואיך מתקנים. עכשיו המוח שלהם (וגם שלך) פנוי ללמידה.

ומעל הכל - להיות בעצמכם הדוגמה למה שאתם מלמדים.

אני מביאה בחשבון שילד שטעה לא התכוון לטעות. ואם הוא כן התכוון? זה אומר שיש כאב עמוק שגרם להם לפעול ככה. עונש רק יכאיב להם יותר, יגרום להם להרגיש עוד יותר שנעשה להם עוול והם הקורבן ואף אחד לא מבין אותם. ובטח כבר הבנתם בעצמכם שזה יגרום להתנהגות שלהם בהמשך עוד יותר להסלים. בכל פעם שאתם עוזרים לילדים שלכם לעבור מסערה לרגיעה, נבנים במוח שלהם מסלולים עצביים חדשים. החיבורים האלה הם התשתית שתאפשר להם, יום אחד, להירגע בכוחות עצמם. וככה הם לומדים בדיוק את השיעור שרציתם ללמד מלכתחילה: שאפשר לעצור משהו לא בסדר בלי להכאיב ותמיד נשארים בקשר.

חשוב לי לומר: לשים ילדים ב"טיים אאוט" זו פרקטיקה נפוצה מאוד במחוזותינו. חלק גדול מאיתנו גדלנו עליה ואפילו היום משתמשים בה במוסדות חינוך. אתם עושים את מה שהכרתם ואף אחד לא לימד אתכם דרך אחרת. המילים האלו לא נועדו להגיד לכם מה לעשות, אלא לעזור לכם לעצור ולחשוב: האם אתם רוצים להמשיך עם זה? האם המחיר שתיארתי כאן: הפחד, ההשפלה, שווים את ״השקט התעשייתי״ של כמה דקות? כי בסופו של דבר הילדים שלכם יזכרו אם כשהיה להם הכי קשה, ההורה שלהם שלח אותם להיות לבד בחדר, או היה איתם יחד.

הכותבת היא היא מדריכת אבות והורים. בואו לקבל עוד עצות ורעיונות כאן.