מילן התנדבה לצבא ואז התחילה במלחמה אחרת

אחרי ה-7.10 מילן קבטני (20) החליטה לוותר על הקורס שהיתה אמורה לקחת ולהתגייס. "רציתי לתרום בכל דרך אפשרית", היא אומרת. "חברים שלי מהשכבה שכבר הוקפצו, ורציתי להיות חלק". מילן התגייסה בדצמבר 2023 כמתאמת פעולות ממשלה בשטחים, אך הרצון שלה לתרום נקטע כשאובחנה כחולה בסרטן לימפומה מסוג הודג'קין. היא אומנם נאלצה לוותר על חלום השירות הקרבי, אבל מצאה שליחות מסוג אחר: מילן פתחה ערוץ טיקטוק מצליח שבו היא מנגישה את חוויית המחלה לבני נוער, מדברת בגובה העיניים על חשיבות האבחון המוקדם, ולצד זה מלווה מקרוב חולים צעירים במחלקות האונקולוגיות ותומכת בהם.

"אובחנתי ביולי שנה שעברה. הייתי אז שבעה חודשים בתפקיד. התחלתי להרגיש שמשהו שונה. עוד בטירונות התחלתי להרגיש כאבים בגרון, קושי בבליעה, עייפות – סימפטומים שהיו יכולים בקלות להיות חלק מהמאמץ הפיזי וחוסר שעות שינה, ולהתאים לכל מחלה ויראלית. גם לא כל כך התלוננתי, אבל אז סיימתי את הקורס והתחלתי להרגיש כאבי בטן משונים. נשלחתי לרנטגן חזה, כבר הבנתי מהטכנאית רנטגן שמשהו לא בסדר. היא ביקשה שאחכה בחוץ ואמרה שרופא ירצה לראות אותי. זאת הייתה מרפאה צבאית. ניגשו אליי ואמרו שחייבים סיטי דחוף, משם למיון, ביופסיה – וכבר היה מובן. זה היה זה".

"בגלל שהכל קרה כל כך מהר – אי ודאות, טשטוש, כמו ערפל אחד גדול – לא היה ממש זמן לחוות איפה אני נמצאת ומה קורה. כל הבדיקות קורות מאוד מהר. ואז עברתי פרוטוקול של 12 טיפולי כימו ו-12 טיפולים ביולוגיים. אחרי הכימו הראשון האסימון נפל. עצרתי, נשמתי והבנתי לקראת מה אני הולכת. מצד שני, היה משהו מאוד מרגיע בעובדה שאני כבר יודעת מה יש לי, שאני עוברת טיפולים, הרופאים הראו תקווה, אחוזי ההחלמה גבוהים. הפחד היה יותר באי הוודאות. הייתי פחות מרוכזת בכימו, יותר התרכזתי בסביבה. פתאום אני צריכה עזרה חיצונית, חזרתי להיות התינוקת של ההורים שלי".

"המשפחה, החברים – עוזרים לי מאוד. במהלך הטיפולים התחלתי להעלות את הסיפור שלי לרשתות החברתיות", היא אומרת. "היה לי חשוב להעלות את המודעות למחלה אצל צעירים. בגלל שאני בת 19 הייתי מאושפזת כבר במחלקת מבוגרים והכי צעיר היה בן 50. התחושה היא מאוד לבד. כשהעליתי את הסיפור שלי לרשתות החברתיות, הבנתי שאני לא לבד. בהתחלה העליתי סטורי - איך בכלל אובחנתי - כדי להעלות מודעות לתסמינים שיכולים להיות מאוד מבלבלים ויכולים להתאים לכל מחלה ויראלית, אבל גם להיות דגל אדום. זה היה גם מתוך הרצון האישי שלי לראות שאני לא לבד ולשמוע אנשים שחוו את זה. אחר כך העליתי ולוגים של הטיפולים – ממש הסרטתי את התהליך. איך נראה היום שלי לפני הטיפולים, במהלך הטיפולים ואחרי. עשיתי סרטונים סאטיריים על בחירת הפאה, על היתרונות של החלפת לוקים בעזרת הפאות. ניסיתי לעשות מהלימון לימונדה – גם הרגעתי את עצמי וגם, אני מקווה, נתתי כוח לאחרים".

לדבריה, כמות התגובות הייתה מטורפת: "גם אנשים שיש להם קרבה אישית – או שהם חולים, או בני משפחה – וגם אנשים שפשוט באו וחיזקו אותי. ברגע שהתחלתי להעלות, התחלתי לקבל הודעות, בעיקר מצעירים כמוני, שביקשו טיפים: איך להעביר את הבחילות, או איך אפשר להקל על תהליך מציאת הורידים בכימו – כמו כרית חימום או לשתות יותר מים. הייתי שואלת לשלומם והם שאלו אותי. אני יודעת על מישהי אחת שסבלה מתסמינים, וברגע שהיא ואמא שלה ראו את הסרטון שלי – התעקשו ועשו בדיקה, והתגלה שזה זה".

גם חברויות נוצרו בעקבות הפרסום: "שהגיעו אליי מעמותת רחשי לב – מרכז תמיכה ארצי לילדים חולי סרטן – שמאוד מאוד עזרו לי, והצטרפתי לפעילויות שלהם. יום אחד לקחו אותי למסעדה, כשכבר יכולתי ללכת, והרגשתי כמו פעם. התחלתי להצטרף אליהם בבית החולים, כדי שיראו אדם שעבר את זה. לפני כמה שבועות מישהי כתבה לי שהיא אובחנה כמוני, שהפוסטים שלי מאוד מרגיעים אותה, אבל היא לא התחילה טיפולים. היא טענה שהיא לא רצתה לעצור את החיים שלה. דיברנו בטלפון ממש כל הלילה, ושבוע אחר כך היא התחילה טיפולים. ואז החלטתי להפתיע אותה, הגעתי לכימו שלה, ומאותו יום ליוויתי אותה כמה שיכולתי. היא בגילי וזה מה שחיבר בינינו. נוצרו חברויות מעבר למחלקה."

מילן סיימה את הטיפולים בינואר, ובעוד שבועיים תעבור בדיקה כדי לבחון את מצבה. "גיליתי בזכות המחלה ששום דבר לא קורה סתם בחיים", היא אומרת. "ברור לי שזה יהיה הכיוון של החיים שלי – או לעבוד בהתנדבות בעמותה או ממש לעבוד בזה. הבנתי כמה חשוב לשמור על אופטימיות. הלוואי שאוכל לעזור לכולם."