רעב בכיתה: איך ארוחת העשר משפיעה על הישגים, משמעת והישארות בבית הספר

בשמונה וחצי בבוקר, כשהמחנכת מתחילה לקרוא שמות מהיומן, חלק מהתלמידים כבר מחשבים חשבון: עוד כמה שעות עד הצלצול. לא כי משעמם להם. כי הם לא אכלו.

רעב אצל ילדים הוא לרוב תופעה שקטה. הוא לא מגיע עם שלטים. הוא מגיע עם ריכוז מתפורר, עיניים שנסגרות, ידיים שמתרוממות פחות. הוא מגיע עם ילד שמסתכלים עליו ואומרים "חסר מוטיבציה", "מפריע", "לא מוכן ללמוד", כשבעצם הוא פשוט רעב. ילדים יודעים מאוד מוקדם אילו סימנים מסמנים אותם. לכן הם לומדים להסתדר בשקט, לשתות קצת מים ולחכות שיעבור.

הוא לא עובר.

בישראל של 2026, עשרות אלפי ילדים ובני נוער מגיעים לבית הספר בלי ארוחת בוקר מסודרת, ובלי משהו בתיק לפסקה. הם מגיעים ממשפחות החיות באי-ביטחון תזונתי, מבתים שבהם אין מי שמכין את הכריך, מבוקרים שבהם המבוגרים עובדים משמרת לילה או פשוט לא מצליחים להתמודד עם עוד פרט. השנה בלבד, צפויים להיות מחולקים בבתי הספר בישראל כ-3.4 מיליון כריכים לתלמידים שנמצאים בדיוק במצב הזה.

המספר גדול מספיק כדי לעצור לרגע. גדול מספיק כדי לשאול שאלה אחרת: מה קורה לשאר הבוקר, אחרי שהם כבר בכיתה?

רותם יוסף-גלעדי, מנכ"לית ארגון נבט המפעיל תוכניות הזנה בבתי ספר, אומרת שהרעב בבית הספר אינו רק מצוקה רגעית. הוא נקודת השבר שממנה מתחילות שרשראות: היעדרויות, בעיות משמעת, תחושת זרות, חוסר אמון במסגרת. "ברגע שבית הספר מצליח לספק מענה עקבי, קורה משהו", היא אומרת. "הילד מרגיש שמישהו רואה אותו. שהמקום שבו הוא לומד לא מודד אותו רק בציונים."

זה לא רק תחושה. מחקר שערך הארגון מצא שבבתי ספר שבהם פועלת התוכנית, חלה ירידה של 40% בנשירה, צמצום של 56% באלימות ועלייה של 79% בהישגים הלימודיים. אפשר לדון בשיטת המחקר, אבל קשה לדון בכיוון.

המודל שנבט מפעיל מבוסס על שגרה, לא על חירום. הארגון מספק לבתי ספר חומרי גלם, הדרכה לבטיחות מזון ורכיבי מזון בקירור. תזונאית קובעת את ההרכב: פירות, ירקות, לחם מחיטה מלאה, גבינה, חומוס, טונה וזיתים, ללא ממרחים עתירי סוכר. הכנה וחלוקה מתבצעות על ידי מתנדבים מקרב הצוות החינוכי, ובדיקות פתע מוודאות שמירה על כללי הכנה. המטרה היא שההזנה תיתפס כחלק מהיום, לא כמענה חיצוני שנשלח מבחוץ.

הפרט המחושב ביותר הוא דווקא החלק שלא רואים: הכריכים מונחים גלויים על שולחן, "למי ששכח מהבית". לא מי שמקבל, לא מי שצריך. מי ששכח. בבתי ספר אחרים, החלוקה שקטה עוד יותר, בהתאם לגיל ולרגישות. המטרה זהה בכולם: לא להפוך צורך בסיסי לרגע מביך.