"לשבת על הגג ולעשן סיגריה זה לא חוסן, זה טימטום"

שמרו על שגרה. הגבילו מסכים. שדרו ביטחון. כל סבב לחימה מביא איתו את אותן המלצות מוכרות, ואחרי שנתיים אינטנסיביות של מלחמה השאלה כבר לא מה לעשות, אלא למה זה לא עובד. ומה עושים כשגם ההורה עצמו בפאניקה?

ד"ר גל סמוחה, פסיכולוג קליני במכבי שירותי בריאות מחוז צפון, טוען שכל הטיפים הנפוצים הם רק ביטויים של דבר אחד עמוק יותר: ניהול עצמי. "פחות חשוב אם תעשה ספורט או תבשל", הוא אומר. "מה שחשוב זה שאתה אומר לעצמך: אני מחליט על הזמן שלי, אני אדון לגורלי, אני לא נגרר. עצם התחושה שאני שולט ולא נותן לנסיבות לנהל אותי, היא מה שמאפשר לנו באמת לתפקד".

אבל מה קורה כשההורה עצמו מבועת? ד"ר סמוחה משתמש בדימוי מוכר: מסכות החמצן במטוס. "קודם אני שם לעצמי, אחר כך אני מעביר את זה לילד", הוא מסביר. "אם המחשבות שלי לא מאורגנות, אני צריך רגע לטפל בעצמי, לסדר את המחשבות, לעשות מה שעושה לי טוב, ואז לפנות לילדים".

ילדים עד גיל שש חווים את המציאות דרך ההורה. אם ההורה בהיסטריה, הילד בהיסטריה. ומי שלא מצליח להירגע לבד צריך לבקש עזרה: מבן הזוג, מהסבים, מחברים. "מי שנמצא ממש באזורי האש ולא מסוגל לתפקד, שיעבור לגור בממ"ד לתקופה, מה שצריך כדי להירגע", הוא אומר. "וברגע שהם רגועים, אז יהיו זמינים לילדים".

הפחד הוא לא הסכנה

אחד הכלים המרכזיים שד"ר סמוחה מציע הוא הפרדה בין פחד לסכנה. "אני יכול להיות מבוהל מכל אזעקה", הוא אומר, "אבל אז אני חושב: רגע, מה מבהיל אותי בעצם? האם יש לי כאן סכנה? כשאני יורד למקלט וסוגר את הדלת, אני מוגן. ההבנה הזאת כבר נותנת אוויר".

ברגע שמבינים שהפחד מוצדק אבל הסכנה בפועל מצומצמת, נוצר מרחב נשימה. ומשם אפשר לחזור לילדים עם יותר סבלנות ויציבות.

ד"ר סמוחה מזהיר מפני טעות נפוצה: לבלבל בין חוסן לאדישות. "אדישות וניתוק הם לא סימפטומים טובים", הוא אומר. "להגיד 'שום דבר, אני אשב על הגג, אעשן סיגריה ואסתכל על רקטות', זה לא חוסן. אלה בדרך כלל האנשים שכשנופל לידם טיל, הם אלו שיפתחו טראומה".

חוסן אמיתי נראה אחרת לגמרי: אדם שמרגיש את הפחד, מכיר בו, אבל לא נותן לו לנהל אותו. ד"ר סמוחה משתמש בדימוי של נורות אזהרה ברכב: "נדלקה לי נורה, היא לא הנהג, אני הנהג. אני שומע שמשהו בעולם הרגשי שלי התעורר, ואני עושה עם זה משהו. אני לא מתעלם".

עוד סבב, אבל לא אותו דבר

לגבי ההשפעה של סבבי לחימה חוזרים, ד"ר סמוחה מבחין בין שתי קבוצות. כעשרה אחוזים מהאנשים שנחשפים לאירועים קשים מפתחים פוסט-טראומה קלינית, ועבורם כל סבב נוסף מחמיר את המצב. אבל רוב האוכלוסייה דווקא מחלימה. "הם נכנסים לתרגולת, הנה עוד פעם מקלטים, עוד פעם אזעקות, אנחנו כבר יודעים מה עושים", הוא מתאר. "אצלם זה כנראה משפר את התפקוד".

ד"ר סמוחה מציין גם מחקר ממלחמת לבנון השנייה שבו נתנו לילדים בובות של כלבלב ואמרו להם "הוא איבד את ההורים שלו, עכשיו אתה דואג לו". ילדים שקיבלו את המשימה פיתחו פחות סימפטומים טראומטיים. "עצם העשייה, הדאגה לאחר, לצאת רגע מעצמנו, אלה דברים דרמטיים גם ברמה הקלינית", הוא אומר.

ד"ר סמוחה נותן דוגמה קונקרטית: "אני סגור בבית עם הילדים, הם מחרפנים אותי. אני יכול להגיד לעצמי 'אני צריך רגע', לצאת, להכין קפה, לגלול שטויות 20 דקות, ואז לחזור עם יותר סבלנות. זאת הקשבה לעצמי".

לעומת זאת, מי שמכחיש שהוא על הקצה ורק "מחזיק", בסוף יתפרץ. "העולם הרגשי שלנו מבעבע, נרצה או לא", הוא אומר. "אם הילדים מחרפנים אותי ואני מכחיש, באיזשהו שלב אני יוצא עליהם. אם אני קשוב לעצמי ונותן לעצמי מענה, אני חוזר אליהם בצורה טובה יותר".

"כל הזמן דורשים מאיתנו גבורות", מסכם ד"ר סמוחה. "זאת תקופה מאתגרת. צריך להנמיך קצת את הציפיות, גם מעצמנו, גם מהילדים. אם התפרקתי על הילד, אם הוא ראה אותי בוכה או מפוחד, זה חלק מהסיטואציה, זה לא אסון. יהיו מעידות, והן חלק מהתקופה. הדבר הכי חשוב הוא לזכור שאנחנו לא צריכים להיות מושלמים, אנחנו צריכים להיות קשובים".