"האמא צורחת, ומה נענה לה? שהילדה שלה לא מתקשרת?"

בשנת תשפ"ה (2024/25) מספר התלמידים בחינוך המיוחד זינק ב-20%. כ-213 אלף מהם שובצו בחינוך הרגיל, והמספר רק ממשיך לעלות. הצפי לשנת הלימודים הבאה הוא גדול אף יותר (מתוך אתר שווים, יוני 2025). הסיבות הן מגוונות, כשסיבה העיקרית היא ככל הנראה היחלשות מערכת החינוך הרגילה שאינה מסוגלת לתת מענה לתלמידים עם אתגרים שונים, ומפנה אותם לוועדות זכאות לשירותי חינוך מיוחד. במקביל, גם ההורים מביעים חוסר אמון במערכת ומבקשים לקבל שירותי חינוך מיוחד.

וכך מספרם של התלמידים בחינוך המיוחד הולך וגדל, כאשר חלק גדול מהם חוזרים לאחר מכן לבתי ספר רגילים כתלמידים משתלבים עם זכאות לשירותי חינוך מיוחד. לעיתים מספרם ביחס לתלמידים בבית הספר עומד על כ-40%.

אך חשוב להבין: בתי הספר קולטים לשעריהם לא רק את התלמידים עם הצרכים המיוחדים, אלא גם את ההורים. מאחורי כל תלמיד משתלב עומדת אמא מותשת, אבא חרד, או משפחה שלמה שעברה שנים של מלחמות מול ועדות, טיפולים והתנגדויות. אלו שיש להם רצון שיראו את ילדיהם גם מעבר לקושי. שיראו שהם גם מוכשרים וחכמים. אך יש הורים שחיים בהכחשה – לא כי הם לא רואים את הקשיים של הילד, אלא כי מאחורי הרצון "שיראו את הילד מעבר לבעיה", הם לא מצליחים לראות את הבעיה עצמה.

חלק מהמורים בוחרים לעזוב את המערכת

אחת ממנהלות בתי הספר במרכז הארץ סיפרה לי למשל על אמא שאמרה לה: 'אני לא מסוגלת להכיל את הטלפונים האלה מהמורה, אני מתחננת אל תתקשרו אליי, תתקשרו לבעלי", מנהלת אחרת סיפרה על אימא לילדה עם בעיה תקשורתית בתפקוד מאוד נמוך שאמורה להיות בבית ספר לחינוך מיוחד: "האימא מתעקשת על כיתה רגילה וכל כמה ימים היא מתקשרת וצורחת על המורה למה לא משחקים עם הבת שלה, ומה נענה לה? שהילדה שלה לא מתקשרת?".

המפגש של המורים שאינם מנוסים בהוראה של תלמידים עם צרכים מיוחדים ובהתנהלות עם הוריהם יוצר אתגר משמעותי, וחלק ניכר מהם אינו מסוגל להכיל זאת ובוחר לעזוב את המערכת. "לא בחרתי להיות מורה לחינוך מיוחד וכיום יש לי שישה תלמידי חינוך מיוחד ועוד 20 תלמידים רגילים", אמרה לי מורה שנה שלישית לכיתה ג'. "אני צריכה לדעת את המורכבות של כל אחד מהם, והכי קשה שאני צריכה להכיל ולהתמודד עם הכאבים של ההורים, אין לי מספיק כלים לכך".

אז מה עושים?

המלצות להורים

• נסו לשלב בין שמירה על ילדיכם לבין הקשבה אמיתית לצוות החינוכי: לפעמים קל להרגיש שהמערכת "נגדכם", אבל שיח פתוח, בירור משותף של צרכים, ויצירת ברית – ולא רק ביקורת – יכולים לשנות את כל מסלול השילוב של הילד. הילד מרוויח כשיש שותפות, לא מלחמה.
• שקיפות: כדאי להתנהל בשקיפות עם צוות בית הספר בעניין טיפול תרופתי, טיפולים רגשיים, מה היה במסגרת החינוכית הקודמת ועוד. האחריות להצלחת התהליך תלויה גם בכם.

המלצות למורים

• שיתוף פעולה: מורים אינם אמורים להתמודד עם אתגרי ההורים לבד, רצוי כי המורים ידרשו מפגשי תמיכה ולמידה לפחות פעם בשבוע. אם היועצת עסוקה כדאי להביא גורם חיצוני, אל תוותרו על המפגשים, זה צורך קריטי.
• להציב גבול בקשר עם הורים: אל תאפשרו להורים להתקשר אליכם בשעות מאוחרות, בסופ"ש או בזמן השיעורים. אל תאפשרו להורים להרים עליכם את הקול או לדבר אליכם בחוסר כבוד. מנהלים, למדו את המורים לנהל שיח עם גבולות.

המלצות למנהלי/ות בתי הספר

• הובילו תרבות עבודה יזומה עם ההורים – לא תגובתית: הקשר עם הורים לתלמידים עם צרכים מיוחדים דורש תכנון מקצועי מראש, ולא כיבוי שריפות.
  שלבו דמות מקצועית חיצונית לניהול קשרי הורים–מורים: כדאי לרכוש שירותי גישור או הדרכת הורים. איש מקצוע ניטרלי שיסייע בהפגת מתחים, במניעת הסלמה, וישמש מודל למורים לשיח אסרטיבי ומכיל.
• הקימו קבוצות תמיכה ולמידה רק להורים לתלמידים משתלבים: קהילה הורית היא מקור תמיכה, ידע, וחיזוק תחושת השייכות לבית הספר. גם אם יתחילו שלושה הורים בלבד – זהו בסיס לצמיחה.
• הקימו ועדה להורים לתלמידים משתלבים: זוהי הזמנה להורים להשמיע את קולם, לשתף בצרכים ולבנות פתרונות עם הנהלת בית הספר. מעורבות כזו מחזקת את תחושת השליטה של ההורים – ואת שיתוף הפעולה במערכת כולה.

יישום ההמלצות אינו "פתרון זמני" אלא הזדמנות לבנות תרבות ארגונית חדשה, כזו שמזהה את ההורים כשותפים ולא כבעיה. כך יוצרים בית ספר שמכיל לא רק תלמידים, אלא גם את העולם שהם באים איתו.

הכותבת היא יועצת ארגונית ופדגוגית, מייסדת ובעלים של "חינוך במחשבה תחילה", מפתחת התכנית "חינוך ב-Trico" - תוכנית מערכתית להפחתת בעיות התנהגות בכיתה, באמצעות חיזוק השותפות בין מורים, הורים ותלמידים.