"היא עבדה ואז היתה צריכה לרדוף אחרי הכסף"

החופש הגדול הוא עונת הבייביסיטר והעבודות המזדמנות של הנערות והנערים הצעירים. הם רוצים לחסוך קצת כסף לפני הצבא או הלימודים, לעשות משהו מועיל, לקחת אחריות. בתי הבכורה היא כזו. חרוצה, אחראית, בעלת מוסר עבודה, לקראת גיוס משמעותי ומחוברת לכל קבוצות הוואטסאפ של בייביסיטר בשכונה.

לאורך השנים, כאימא לבנות, נתקלתי בכל סוגי הרעות החולות: אימהות שמתמקחות על שקלים בודדים, שנוזפות בנערות על תעריף שנתפס בעיניהן גבוה מדי, או כאלו שנעלמות בשנייה האחרונה כי מצאו "עסקה" זולה יותר. בלעתי את הרוק, הצטערתי בליבי, וביקשתי מהבנות שלי מראש לא לעבוד בבתים שבהם מחלחלת אנרגיה שלילית כבר בשלב המשא ומתן. בעיקר לימדתי אותן שהגבול הוא אצלן, ושהצד השני ממש לא חייב להסכים עליו, אך חובה עליו לכבד אותן.

שמעתי גם על אימהות רגישות, אנושיות ומדהימות. כאלה שמעגלות את התשלום כלפי מעלה, דואגות לשתייה ולמזון, ומציעות טרמפ או אפילו "וולט". יש גם כאלה, וזה מרחיב את הלב ומראה שאפשר אחרת. אבל מה שקרה לבתי בפתחו של החופש הגדול הנוכחי שבר את כל הכלים. מרגע שהבנתי, משיחות עם נערות נוספות, שזה קורה שוב ושוב ושהסיפור של בתי הוא לא מקרה בודד, אלא דפוס שחוזר על עצמו בכל עיר בארץ, הרגשתי צורך ממשי להאיר על התופעה עבור ילדינו.

זה התחיל כהזמנה רגילה לחלוטין: עבודה שבוצעה על ידי בתי בחפץ לב ובחיוך, ומחיר ידוע שסוכם מראש. אלא שבתום העבודה, לשביעות רצונה המלא של המזמינה, השכר פשוט בושש להגיע. תזכורות מנומסות מצד בתי לא נענו, או נענו בנזיפה מתנשאת על כך שהמזמינה "עסוקה", ובזמן שלאחר מכן התסכול רק הלך ונערם, כשהילדה נאלצה לרדוף אחרי הכסף שלה, לשווא. בליל מוצ"ש, כשהילדה שלי ניגשה אליי וביטאה בכנות את אחת התחושות הקשות ביותר שנערה יכולה לשתף בהן: "אמא, איזה חוסר אונים", הבנתי שנחצה קו אדום, והצעתי לה שהנושא יעבור לטיפול במגרש של המבוגרים. התערבות נחרצת שלנו ההורים, שכללה בין היתר נקיטת אמצעים משפטיים, הביאה לכך ששכרה הועבר לאלתר, ושמנו סוף נקודתי לתופעה המקוממת הזו.

כשבנותיי חוזרות מקוסמטיקאית או מכל נותן שירות אחר, בכל גיל, התשלום מועבר מיד באפליקציה, עוד לפני שהן מספיקות לסגור את הדלת. גם כדי לא לשכוח, ובעיקר מתוך כבוד בסיסי לבעל המלאכה. אז איך קורה שכשמדובר בנערה צעירה, הכללים פתאום משתנים והיד שלנו ההורים על הדק אפליקציית התשלום הופכת כל כך כבדה, אך קלה כל כך לקשת תירוצים?

הטור הזה הוא לא על הבת שלי. הבת שלי קיבלה בסופו של דבר את המגיע לה כי יש לה גב, ושכרה שולם לה, לצערי, לא מתוך הגינות או מניעים טהורים, אלא רק כי המזמינה נדחקה אל הקיר. הטור הזה הוא על אלפי נערות ונערים בישראל שאין להם את הגב הזה. ילדות בנות 15 ו-16, ולעיתים פחות מזה, שמחכות בלב הלילה בבית של זרים, ועוברות השפלה כשהן צריכות לרדוף אחרי השכר שלהן, או לספוג עיגולי פינות והבטחות שווא.

מתי הפכנו לכאלה? איך קורה שהורה, שמחנך את הילדים שלו בבית לערכים, ליושר ולכבוד, מרשה לעצמו לצאת לבלות וליהנות, בזמן שהוא רומס ועושק ילדה של מישהו אחר? תחשבו על הילדים שלכם, כך הייתם רוצים שינהגו בהם? זה לא סבבה, לא חוקי, לא ערכי וזה בעיקר הכי רחוק שיש מהמוסר היהודי והאנושי הבסיסי ביותר. התורה שלנו החמירה בדיני עבודה יותר מכל חוק מודרני:

"לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (ויקרא).

"ביוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים).

זוהי לא המלצה. זהו צו מוסרי עליון שמבין שכשאדם נותן מעצמו ומזמנו, השכר שלו הוא הדבר הקדוש ביותר, ועליו לקבל את התמורה מיד בתום עבודתו.

הגמרא דורשת את המילים "ואליו הוא נושא את נפשו" בשני אופנים משלימים שמתארים את גודל החומרה של הלנת שכר: הן מההיבט של העובד, שהשכר הוא בנפשו, והן מההיבט של המעביד - שאם יכבוש את שכר העובד, כאילו נוטל את נפשו ממנו. לא בכדי פסקו את הלשון הזו להלכה, כדי להדגיש למעסיקים שהלנת שכר אינה סתם חוב כספי, אלא איסור חמור מהתורה, דיני נפשות ממש.

חובתנו כהורים היא גם לכוון את הילדים שלנו מבעוד מועד: ללמד אותם לתאם ציפיות עם המעסיק מראש ובכתובים, לוודא בצורה נעימה מתי ואיך הכסף יעבור, ולתת להם את הביטחון לעמוד על שלהם.

אבל מעבר לזה, אני פונה אלינו, הקהילה של ההורים, דווקא עכשיו בימי החופש הגדול העמוסים: כולנו נמצאים באותו מרוץ, כולנו מנסים לתמרן בין העבודה, הילדים וההוצאות, ולפעמים בתוך הלחץ היומיומי דברים פשוט נשמטים לנו מהידיים. זה אנושי, זה קורה לכולנו.

ובכל זאת, בואו נשים לב לילדים האלה שנכנסים אלינו הביתה. הנערות והנערים האלה הם הרי הילדים של השכנים שלנו, של החברים שלנו, והילדים שלנו ממש. הנערות והנערים האלה אינם שקופים, הם לא כוח עבודה זול שאפשר לזלזל בו, והם בטח לא הכתובת לחיסכון הכלכלי שלנו. כשהם מחכים לתשלום בסוף הערב, הם לא רק מצפים לכסף (שהוא כשלעצמו חשוב להם), הם מחפשים אישור לכך שעבודתם הייתה בעלת ערך, ושהם עצמם ראויים להערכה. התמורה בתום העבודה שלהם היא הדרך שלנו להראות להם שאנחנו רואים אותם.

הגיע הזמן שנחזיר את המוסר, ההגינות והחוק למגרש הביתי שלנו. בואו נשמור על התמימות שלהם, נטפח את הרצון שלהם לעבוד ולהשקיע, ובעיקר נזכיר להם, דרך המעשים שלנו, שבעולם של המבוגרים יש מרחב בטוח, ומכבד.