"אבל הבטחת": איך מלמדים ילדים שלמילה שלהם יש משמעות?

דמיינו את הסיטואציה הבאה: הילד שלכם קבע עם חבר להיפגש אחר הצהריים. שניהם כבר מתרגשים ומתכננים במה ישחקו, אלא שאז מגיעה הודעה מחבר אחר שמזמין אותו ללכת לסרט שהוא ממש רצה לראות. הילד מתלהב ומבקש שתבטלו את המפגש הראשון. מבחינתו, אין כאן באמת בעיה. הוא פשוט מצא משהו כיפי יותר לעשות.

הסיטואציה הזאת מוכרת כמעט לכל הורה, והיא לא מסתכמת רק במפגשים עם חברים. הילדה הבטיחה לאחיה הקטן שתשחק איתו, ובדיוק חברה שלה הזמינה אותה לרכוב על אופניים. הילד התחייב ללכת לחוג, ואז החברים מהכיתה נפגשים לשחק כדורגל במגרש. ובבית? הוא הבטיח לעזור לערוך את השולחן, ובדיוק אז התחילה הסדרה שהוא אוהב.

ברגעים האלה קל להתפתות ולוותר. הרי לא מדובר בהתחייבות הרת גורל. אבל דווקא כאן מסתתר שיעור חשוב: האם אנחנו מלמדים את הילדים שמותר לשנות תוכניות בכל פעם שמגיעה אפשרות מוצלחת יותר, או שלבחירות שלנו יש משמעות, במיוחד כשיש בצד השני אדם שסומך עלינו?

כשאנחנו מבקשים מילד לעמוד בהבטחה שלו, אנחנו לא רק מלמדים אותו להתנהג יפה או להתחשב באחרים. אנחנו עוזרים לו להבין שאמינות היא אחד הדברים שעליהם נבנות מערכות יחסים, ושאנשים צריכים לדעת שהם יכולים לסמוך על המילה שלו.

מחקר שפרסמו בשנת 2004 חוקר הפסיכולוגיה קן רוטנברג ועמיתיו בחן את הקשר בין אמינות של ילדים לבין יחסיהם החברתיים והסתגלותם הנפשית. המחקר כלל שתי קבוצות: 505 ילדים מבריטניה, בני תשע וחצי בממוצע, שנבדקו בהפרש של שמונה חודשים, ו-350 ילדים מקנדה, בני 13 בממוצע, שנבדקו בהפרש של שנה. החוקרים בחנו את מידת האמינות של הילדים על סמך דיווחי חבריהם, בשאלה עד כמה הם נוהגים לשמור הבטחות וסודות. הממצאים הראו כי ילדים שנתפסו כאמינים יותר נטו לקיים יותר קשרי חברות, וכי מידת האמינות שלהם אף ניבאה עלייה במספר החברויות לאורך זמן. הקשר הזה נשמר גם לאחר שהחוקרים הביאו בחשבון גורמים אחרים, כמו מידת האהדה החברתית של הילדים והתנהגותם כלפי אחרים. במחקר הבריטי נמצא גם קשר חיובי בין אמינות לבין הסתגלות נפשית טובה יותר. במילים פשוטות, ילדים לא מחפשים בחברים שלהם רק מישהו שכיף לשחק איתו. חשוב להם גם לדעת שאפשר לסמוך עליו. חבר שמקיים הבטחות ולא מבטל בכל פעם שמגיעה הצעה מפתה יותר, הוא חבר שקל יותר לבנות איתו קשר יציב.

ומה אם תמיד יש אפשרות טובה יותר?

כאן נכנסת לתמונה גם הנטייה המוכרת לחשוב שאולי במקום אחר מחכה לנו משהו טוב יותר. הילד קבע עם חבר, אבל אולי יהיה כיף יותר אצל חבר אחר? הוא נרשם לחוג, אבל אולי דווקא היום תהיה פעילות מיוחדת במקום אחר?

כשהילד מתרגל להשאיר את כל האפשרויות פתוחות, הוא עלול להתקשות ליהנות גם ממה שכבר בחר. הרי תמיד יכול להגיע משהו שווה יותר. וזאת בדיוק ההזדמנות ללמד אותו שלא כל פיתוי חדש מחייב אותנו לשנות תוכניות, ושלפעמים הבחירה הנכונה היא להישאר מחויבים למה שכבר החלטנו.

זה לא אומר שצריך להרגיל ילדים לוותר על הרצונות שלהם או להתעלם מהעדפותיהם. להפך, חשוב שילמדו לקבל החלטות בעצמם. אבל חלק מהיכולת לבחור הוא גם להבין שאי אפשר תמיד להתחיל הכל מחדש ברגע שמגיעה הצעה מלהיבה יותר.

זאת בעצם גרסה ילדותית של FOMO - הפחד להחמיץ. כשהילד מתרגל להשאיר את כל האפשרויות פתוחות, הוא עלול להתקשות ליהנות גם ממה שכבר בחר. הרי תמיד יכול להגיע משהו שווה יותר.

אז מה עושים כשהילד רוצה לבטל?

ראשית, חשוב להבחין בין שינוי החלטה מסיבה מוצדקת לבין ביטול התחייבות רק משום שהגיעה הצעה מפתה יותר. המטרה אינה לגדל ילדים שמרגישים שהם חייבים לעמוד בכל הבטחה בכל מחיר. מותר להתחרט ולשנות דעה, ובוודאי שמותר לבטל מפגש אם הילד מרגיש לא בנוח או לא רוצה להיות בחברתו של מישהו מסיבה משמעותית.

כשהסיבה היחידה היא שמשהו כיפי יותר צץ פתאום, כדאי לעצור ולשוחח. במקום להסתפק ב"אבל הבטחת", אפשר לשאול: "מה אתה חושב שהחבר שלך ירגיש אם תבטל לו עכשיו? הוא הרי מחכה לך". אפשר גם להפוך את הסיטואציה: "איך היית מרגיש אם היית מחכה לחבר, והוא היה מבטל כי קיבל הזמנה למשהו אחר?". אפשר גם להגיד: "אנחנו מבינים שממש רצית ללכת למסיבה, וזה באמת מבאס לפספס אותה. אך כבר קבעת עם חבר, והוא בונה עליך. הפעם נכבד את מה שקבענו". ואם החלטנו שההתחייבות הקודמת נשארת בתוקף, כדאי לעזור לילד להתמודד עם התסכול, ולא לצפות ממנו להסכים מיד. אפשר גם לחשוב יחד על הזדמנות אחרת לפעילות שהפסיד.

וכמו בתחומים אחרים בהורות, גם כאן לדוגמה האישית יש תפקיד משמעותי. כשאנחנו מבטיחים לילדים שנשחק איתם ואז מבטלים כי צץ משהו אחר, הם קולטים את המסר. לעומת זאת, כשאנחנו משתדלים לקיים הבטחות, ואם איננו יכולים מסבירים ומתנצלים, אנחנו מראים להם כיצד נראית אחריות בפועל.

בסופו של דבר, העניין הוא לא עוד מפגש עם חבר, חוג או עזרה בסידור הבית. דרך ההחלטות הקטנות האלה הילדים לומדים שלא כל פיתוי חדש מחייב אותנו לשנות כיוון, ושלעמוד במילה שלנו זו תכונה שכדאי לטפח. כי היום זה חבר שמחכה להם אחר הצהריים, ובעוד כמה שנים אלה יהיו מערכות היחסים וההתחייבויות שילוו אותם בחיים הבוגרים. והיכולת להיות אנשים שאפשר לסמוך עליהם מתחילה להיבנות כבר עכשיו.

הכותב הוא הוא מאמן ספורט טיפולי, מנכ"ל "קופצים קדימה" - מסגרת ייחודית המציעה תהליך אימון ספורט טיפולי אשר מטרתו לשפר את איכות חייהם של ילדים ובני נוער.